שנתיים. 104 שבועות. ואני עדיין לא יודע איך להתחיל.

להיות בן חורין זה לדעת לתת, מכל הלב.

1.4.26

היום, לפני שנתיים, החלטתי להתחיל את הניוזלטר הזה. מאז, כל שבוע, לאורך כמה ימים, אני רואה דברים שאני פוגש, בין אם פיזית, בין אם אינטלקטואלית (פודקאסט, ניוזלטר אחר, ספר, סדרה, סרט, מוזיקה...) ובין אם רוחנית (מדיטציה, בהייה, מחשבה שקופצת...). אני דואג לרשום את מה שעולה לי, וכך נוצרת לי מחסנית די מרשימה של נושאים שמעניינים אותי לכתוב עליהם, ואני מקווה שהם מעניינים גם אתכם. למה אני כותב? האמת היא שבזכות הכתיבה התחלתי לראות יותר, לשים לב לחיים שלי, להתבונן ולחשוב. כבר שנתיים שאני מרגיש שאני אדם שלם יותר, שהחיים לא עוברים לידי. ואני שמח על כך כי זו למעשה מתנה שהענקתי לעצמי באמצע החיים. בלי זה, לא כך רציתי לחיות את חיי, בהילוך מהיר, ואז מתישהו, להסתכל אחורה ולהבין שפספסתי. זו אינה משימה קלה לשבת ולכתוב, ואכן כל פעם מחדש אני יושב מול המסך ושואל את עצמי: מה יש לי להגיד השבוע שלא נאמר כבר? למה אני חושב שאני מעניין מישהו בכלל? (אגב, אני משוכנע שלא!) ואז, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, קורה משהו קטן - שיחה עם מישהו, משפט שקראתי, רגע ברחוב - ואני מבין שיש עוד דבר אחד שאני רוצה לכתוב עליו.

שנתיים שאני כותב לכם כל שבוע.
ושלרגע לא תחשבו אחרת - זה ממש לא כי אני חושב שיש לי את כל התשובות, אלא כי החלטתי לצאת מחוסר הביטחון שלי ומאזור הנוחות שלי ולשאול יחד איתכם את השאלות שעולות לי בראש. אני עדיין מקווה, ולא בטוח בכלל, שהשאלות האלו שוות את הזמן שלכם. אני ממשיך לנסות. למשל, השבוע עלתה לי שאלה בראש, רגע לפני חג הפסח ומתוך כל הטירוף שאוחז בנו בשש (6!!!!) השנים האחרונות:

האם אנחנו אנשים חופשיים? מה זה בכלל אומר להיות בן חורין ב-2026? הנטייה הטבעית של כולנו היא לחשוב שחירות היא לעשות מה שבא לנו. אבל אני חושב שחירות אמיתית היא משהו אחר לגמרי. תחשבו על זה רגע: כמעט כל דבר שאנחנו עושים הוא עסקה.
אנחנו עובדים בשביל שכר.
משקיעים בשביל תשואה.
אפילו עושים לייק כדי לקבל לייק בחזרה.
יש אקסל בלתי נראה שמנהל את רוב ההחלטות שלנו ביומיום.

אבל יש מקום יחיד ומיוחד שבו אנחנו באמת חופשיים.
והמקום הזה הוא כשאנחנו עושים משהו שלא מופיע באף אקסל.

השבוע, בדרך לעלות למשרדי, ראיתי כמו כל בוקר, את השומר בכניסה לבניין, אותו שומר שאני עובר לידו כל בוקר, והוא נראה לי ממש עייף.
לא אמרתי כלום. המשכתי. וכמה שניות אחר כך עצרתי, חזרתי אליו, ושאלתי אם הוא רוצה קפה. הוא הסתכל עליי כאילו שאלתי אותו שאלה מטורפת. זה לא היה מעשה גדול. אבל משהו בי הרגיש, איך לתאר את זה, חופשי ומאושר. כאילו לרגע לא הייתי שוב עבד של לוח הזמנים שלי.

כוס קפה לשומר.
להחזיק דלת למישהו שמאחוריך.
לתת זכות קדימה לנהג שנדחף, פשוט כי אתה יכול.
לאסוף קקי של כלב שהוא לא שלך, רק כדי שהבא בתור לא ידרוך עליו.

אלו לא ״מעשים טובים״ במובן הדידקטי של המילה.
זה החופש שלנו לבחור להרבות טוב בעולם.
ויש לנו כל כך הרבה הזדמנויות כאלה. כל יום, כל היום.

יש חוקרים שגילו דבר שנראה אינטואיטיבי אבל הוכח שוב ושוב: אנשים שנותנים בלי לספור לא רק מאושרים יותר, הם גם מצליחים יותר לאורך זמן. לא כי ״נתינה מחזירה״ אלא כי הם פשוט חיים בעולם אחר מאלה שמחשבים כל צעד. עולם שיש בו יותר אמון, יותר קשרים, יותר הזדמנויות שמגיעות ממקומות לא צפויים.

הנתינה לא מחלישה אותך. היא מגדירה אותך.

תכירו את דניאל רנו:

דניאל הוא בחור עם אוטיזם שמנהל בית קפה קטן במישיגן, ארה״ב. הוא חי את העסק שלו וגאה בו מאוד. יום אחד נכנס גנב וחטף לו את קופסת הטיפים מהדלפק, אולי היו שם 20 דולר. אבל עבור דניאל זה היה הרבה יותר מכך. זה היה שבר של אמון. הוא הרגיש שהעולם הוא מקום מפחיד ומנוכר.
מה שקרה מיד אחר כך הוא שהקהילה שלו לא חיכתה לצדק מהמשטרה. אנשים פשוט התחילו להיכנס לבית הקפה של דניאל, לא כדי לקנות קפה, אלא כדי להניח שטרות של 50 ו-100 דולר בתוך צנצנת טיפים חדשה. תוך ימים אספו לו 1,400 דולר.
האנשים האלה לא קיבלו כלום בתמורה. הם לא הופיעו בחדשות. הם פשוט בחרו להשתמש בחופש שלהם כדי לרפא פצע של מישהו אחר.

(לינק להרחבה על הסיפור של דניאל ממש כאן)

יש כל כך הרבה סיפורים כאלה, אבל אולי לא מספיק. ודווקא היום אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא צריכים לחצות שוב את ים סוף כדי להיות בני חורין. אנחנו רק צריכים לעשות דבר אחד קטן ביום שלא נועד עבורנו. כי אם כל אחת ואחד מאיתנו יעשו דבר אחד כזה וואללה, העולם שלנו יהיה מקום טוב יותר. או כמו שדניאל אמר בראיון, משפט שאני רוצה לתלות בחדר שלי, כי הוא כל כך פשוט וכל כך יפה:

“בהתחלה חשבתי שהעולם מפחיד. עכשיו אני יודע שיש הרבה יותר אנשים טובים מרעים״.

חג שמח, חופשי באמת, ומלא בנשמה
אדם

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה: