לאבד אבא

היום, לפני 8 שנים, איבדתי את אבא שלי

6.11.25

היום ימלאו שמונה שנים מאז שאבא שלי הלך.
צעיר מדי. חסר מדי.

יש אנשים שלא מפסיקים, ויש אנשים שמשלימים.
יש אנשים שלוחצים, ויש אנשים שמניחים.
יש אנשים שרוצים, ויש אנשים שמסתפקים.
יש אנשים שמחפשים, ויש אנשים שפשוט חיים.
אבא שלי היה מהסוג השני.
לא מתוכנן, לא מסודר, לא מחושב - אבל הכי חי שיש.
הוא אהב את העולם הזה. אהב אנשים, אהב אוכל, אהב לצחוק, אהב לעזור, אהב להיות בחוץ.
הוא לא בזבז זמן על שליליות.

הוא לא חיפש עומק, ובכל זאת היה בו עומק שממש חסר לי היום.
הוא לא ניסה ללמד אותי שיעורים, אבל כנראה היה המורה הכי טוב שהיה לי.
כל משפט קטן שלו נתקע לי בראש והולך איתי עד היום:
״חיים בלי מתוק זה לא חיים״
״אל תיקח לבן אדם את הזכות לשמוח״
״אל תתערב״
״יהיה בסדר״
משפטים מה זה פשוטים. אבל כאלה שמקפלים בתוכם תורה שלמה על איך להתנהל בעולם המוזר הזה.

לאבד אבא זה דבר מוזר.
בהתחלה זה כאב פיזי. הרבה בכי.
אחר כך זה געגוע שמתרכך, ואז זה פשוט נהיה חלק ממך.
לא עובר יום שאני לא חושב עליו באיזו פינה קטנה של היום.
כשאני שותה יין, כשאני שומע בוב דילן, כשאני רואה את הילדים שלי צוחקים... בכל פעם כזו אני תופס את עצמי מחייך קצת כמוהו.

אני לא מנסה ״להמשיך את דרכו״, את האמת, אני גם לא יודע מה היתה הדרך שלו.
אבל אני כן מנסה לזכור מה היה חשוב לו:
לא לקחת את החיים האלה ברצינות מדי.
לא לדחות שמחה.
לא לוותר על הנאות קטנות.
לא לחכות לזמן הנכון כדי לחיות.

הוא היה סוג של זורבה. לא יווני, אלא גולני.
הוא פשוט היה אדם חופשי בתוך החיים שלו, גם כשהם לא היו קלים.

יש משפט שהוא אמר לי פעם, באיזו נסיעה ארוכה:
״בסוף החיים, כשאין לך כבר כלום, נשארים רק הזיכרונות האלה״.

אז אני משתדל לאסוף אותם.
רושם, מתעד, גוזר, כותב.
לאט, בשקט.
ואני גם זוכר - את הצחוק שלו, את הריח של הבירה, את מכנסי העבודה שזרוקים בכביסה, את הדרך שבה היה אומר ״יהיה בסדר״ כאילו באמת האמין בזה. תמיד.

ואני עדיין מנסה, להיות קצת יותר כמוהו.
איש פשוט שפשוט חי את החיים.
ואני מגלה, כל יום מחדש, שזה לא כזה פשוט בכלל.

מתגעגע.

סופ״ש נעים לכולכם,
אדם

אם אהבתם, אתם מוזמנים לשתף:

אם אהבתם אתם מוזמנים גם להרשם ולקבל את הניוזלטר כל שבוע למייל:

אם בא לכם לשמוע משהו טוב בסופ״ש, יש את הפלייליסט של הניוזלטר: