איך הפכנו את הגשם ל״מזג אוויר נורא״
אל תאמינו לכל מה שאתם חושבים, יש לכם את היכולת למסגר אחרת כל סיטואציה בחיים
8.5.2025
ביום שני האחרון, בשעות שאני ער בבוקר, ישבתי על הספה וצפיתי במשחק מספר 7 בין גולדן סטייט ווריורס ליוסטון רוקטס. ואז שמעתי קול חזק מבחוץ, כזה שלא הבנתי איך אני שומע בתחילת מאי... קמתי, הסתכלתי החוצה ונדהמתי לראות שיורד מבול. הרעש היה הגשם על הגג, והזרם החזק מאוד של מים שירדו במרזב. זה המשיך בערך שעה, עד שש בבוקר. אני אוהב את הריח ואוהב את הרעש, אוהב את הצבעים שזה משאיר על האספלט. אין משהו שמפריע לי בגשם, להפך... ובכל זאת כשעליתי למעלה, בישרתי לשאר בני המשפחה שיש ״מזג אוויר נוראי״ בחוץ.
למה? למה בחרתי בביטוי (השגור) הזה?
מה כל כך נורא בעננים שמשקים את האדמה?
האם אנחנו באמת מרגישים רע כשיורד גשם או פשוט רגילים למסגר את הגשם כמשהו שלילי?
וכאן נכנס לתמונה אחד הטריקים הכי מתוחכמים של המוח שלנו - עקרון המסגור.
מה זה בכלל מסגור?
מסגור (Framing) מתייחס לדרך שבה אנחנו מציגים או שומעים מידע, ואיך הדרך הזו משפיעה על הרגשתנו כלפי המידע הזה.
כבר דיברנו כאן לא מעט על זה שאנחנו היצורים הכי לא רציונליים שיש, וזה כי אנחנו לא מגיבים לעובדות, אלא לסיפור שעוטף את העובדות. ולפעמים, שינוי קטן במסגור יכול לשנות לחלוטין את התגובה שלנו. עקרון המסגור נחקר לראשונה לעומק על ידי עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, כחלק מתיאוריית הערך בה הם הראו שאנשים מקבלים החלטות שונות, על אותו מצב, בהתאם לאופן שבו הוא נוסח.
הדוגמה המפורסמת ביותר:
תארו לעצמכם מגפה שתהרוג 600 איש.
תוכנית א׳: יצילו 200 איש.
תוכנית ב׳: יש סיכוי של 1/3 שכל ה-600 ינצלו, ו-2/3 שכולם ימותו.
כשהניסוי נוסח ככה — רוב האנשים בחרו בתוכנית א (אנחנו יצורים יותר שונאי סיכון והפסד).
אבל כשהציגו את אותה הסיטואציה ואותה תוצאה בדיוק רק עם ניסוח שונה:
תוכנית א׳: ימותו 400 איש.
תוכנית ב׳: סיכוי של 1/3 שאף אחד לא ימות, ו-2/3 שכולם ימותו.
פתאום רוב האנשים בחרו בתכנית ב׳. אבל איך זה יכול להיות? הרי אמרנו שאנחנו יצורים יותר שונאי סיכון? העובדות לא השתנו, רק המסגור. והתגובה השתנתה לחלוטין.
זה נראה קטן, אבל יש לזה משמעות אדירה ויומיומית לאיך שאנחנו חיים את החיים שלנו, איך אנחנו מתייחסים, איך אנחנו חושבים, איך מקבלים החלטות, איך מגבשים דעה ואפילו איך נהיים מאושרים יותר. כל דבר שקורה לנו בחיים, המוח שלנו פועל בצורה אוטומטית: מסווג, מקטלג וממסגר. האירוע לא בשליטתנו – המסגור דווקא כן. אנחנו צריכים לפקפק יותר במה שאנחנו חושבים. יש משפט יפה (וספר מצוין) שהולך כך: "אל תאמין לכל מה שאתה חושב״ והוא כ״כ נכון ומדויק. אנחנו יכולים לאמן את המוח שלנו למסגר אחרת. זה מאבק, אבל זה חתיכת מאבק משתלם. כל שנדרש - תשומת לב יתרה ופקפוק תמידי בביטחון העצמי שלנו ובמוח שלנו. תסתכלו על התמונה הבאה - יש בה פחית קולה אדומה, נכון?
התשובה היא ממש לא! אין כאן אפילו פיקסל אחד אדום (זה השלב בו אתם עושים זום-אין לתמונה ואומרים ״שיווו איזה קטע!״). אפשר להמשיך את הניוזלטר הזה בעוד אלפי דוגמאות כאלה, אבל המסקנה היא פשוטה. המוח שלכם מיסגר לכם את התמונה בשניות, הכניס אותה לתבנית המוכרת ואמר לכם ״זו פחית קולה אדומה״. את אותו תהליך בדיוק הוא עושה אינספור פעמים בכל סיטואציה בחיים שלכם, גם דברים שאתם עושים על אוטומט (אגב בעיקר דברים שאתם עושים על אוטומט).
למדנו לחשוב שפקקים זה בזבוז זמן, שגשם זה מזג אוויר נורא, שעיכובים הם מטרד.
אבל האמת? האירוע הוא ניטרלי. אנחנו אלה שמעניקים לו משמעות.
וזה עקרון המסגור במובן הכי טהור שלו.
מה יקרה אם נחליף את המסגרת, בלי לשנות את התמונה?
בטיסה האחרונה שלי לחו"ל, הגענו לשער ורק אז הודיעו על עיכוב של שעה וחצי. המנגנון האוטומטי והמסגור של המוח - @##$@$#$#%#%!!!!!!!!!!. אבל האירוע כבר קרה, ואין לנו שליטה עליו. על המסגור דווקא כן. החלטתי (וזה לא היה קל) שאני ממסגר אחרת - יש לי שעה וחצי עם הספר שממש רציתי לסיים בחופשה ולא הצלחתי. עכשיו יש לי סיכוי, וזה לא היה קורה בלי העיכוב הזה.
אנחנו ממסגרים רגשות.
אנחנו ממסגרים אנשים.
אנחנו אפילו ממסגרים את עצמנו.
אבל כשאנחנו נלחמים בזה ומשנים את המסגור אנחנו לא מזייפים מציאות, אלא בוחרים באיזו מציאות לחיות. כי בסוף, העולם ימשיך לשלוח לנו פקקים, גשמים, עיכובים, אנשים לא צפויים ומה לא.
אבל אם נזכור שהכוח הכי גדול שיש לנו הוא לבחור את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה - נגלה שכל מה שאנחנו צריכים כדי להפוך ״יום נוראי״ ל״אחלה יום״ זה לא שמש, אלא רק מסגרת אחרת.
שיהיה סופ"ש נעים (הנה מסגור שעושה לנו טוב, ה״נעים״ הזה)
אני גאה בכם מאוד,
אדם
התחברתי מאוד, ויש לי גם מחשבה משלימה- אני כן מאמינה שהמסגור והסכמות הללו גם משרתות אותנו, הן הרבה פעמים מפשטות את המציאות ועוזרות לנו להתנהל ביעילות ביומיום... מצד שני, בגלל זה חשוב כ׳״כ לזהות מתי הן מגבילות אותנו כמו שתיארת. עיקר העניין הוא המודעות…
כשאנחנו מודעים אנחנו מקבלים את היכולת לבחור- מתי המסגור משרת אותנו ומתי הוא דווקא חוסם אותנו. אהבתי את ההמחשה המדויקת, בהחלט זוויות חדשות לחשוב עליהן!
אהבתי את הפוסט שלך - הדוגמא האחרת שעלתה לי בדיוק בראש היא הדרך בה הצלחתי לקדם חדשנות בביטוח - מסורתית חברות ביטוח מתמחות בניהול סיכונים ולא סיכויים… תבוא עם עשר רעיונות 9 יצליחו ואחד יכשל יהיה דיון על מה הסיכון באחד שנכשל…. בעוד שחברה טכנולוגית תחשוב שאם תשע יכשלו מה הפוטנציאל באחד שהצליח… משם לכאן אחרי הרבה אתגרים בקידום חדשנות פצחנו שיטה שבמקום לקרוא לזה ניהול חדשנות קראנו לזה ניהול סיכונים אסטרטגיים ואיך מתמודדים איתם… בשורה התיתונה אותם עשרה פרויקטים רק מסגור אחר…..