כף אפר ודף נייר

היתה נקודה בזמן בה הבנתי מה המשמעות של יום השואה, למה אני כאן ולאן אני רוצה ללכת

24.3.2025

מרץ 1998

ילד, נער, בכיתה י״א. אני מקבל מכתב במעטפה לבנה עם הדפס עליה:

To be opened at Auschwitz-Birkenau

בעת הזו אני עוד לא מודע לעובדה שאני מחזיק את אחת המתנות הכי חשובות שקיבלתי בחיי. מתנה שאני לוקח איתי לכל מקום, עד עצם היום הזה. שבוע חולף והמעטפה מונחת על השולחן המתקפל בחדרי, מוכנה להיכנס למזוודה שאוטוטו תיסגר ותתחיל את המסע שלה ביחד איתי ועם משלחת בית הספר שלנו לפולין. לראות הכי מקרוב שאפשר את מימדיה של התופעה המפחידה ביותר שיש בעולם: השנאה.

אני מודה שבתחילת המסע התלהבתי בעיקר מהעובדה שבפעם הראשונה בחיי אני אעלה על מטוס עם חבריי הטובים לארץ רחוקה. התרגשות כזו של בן נוער שקשה להסביר. מצד אחד, אני מודע לעובדה שזו לא סתם נסיעה לחו״ל. מצד שני, למרות כל ההכנות וההשתדלות, הורמוני הנעורים מנצחים את הכל. המסע עובר כך - אני סופג יום יום, שעה שעה, את המקום, את מה שקרה על האדמה הזו לפני לא הרבה זמן, 55 שנה. מנסה לעכל, כמעט תמיד לא מצליח. את ההמבורגר במקדונלד׳ס לעומת זאת, אני מצליח לעכל יופי. ככה עוברים להם 4 ימים, וביום הרביעי בבוקר אנחנו מגיעים לאושוויץ בירקנאו.

Arbeit macht frei

שימו רגע את גודל האירוניה והזוועה. מדובר באחד הסלוגנים המבריקים בהיסטוריה של האנושות. מבריק בגלל שהוא כל כך נכון. העבודה משחררת. רק שבמקום הארור הזה לא הייתה עבודה (אולי עבודה בעיניים), אלא התגלמות מושלמת של הסדיזם הרצחני של מכונת השנאה הנאצית. אני עובר תחת שער הברזל המחריד הזה ומדמיין את האנשים שעברו ממש שם לפני רק כמה עשרות שנים. אני חושב על המשפחה שלי שלא הכרתי וכבר לעולם לא אכיר. אני חושב על ילדים בני גילי שנכנסים למקום הקפוא הזה לא בחודש מרץ, אלא בדצמבר-ינואר, ואחרי פחות משעה כל מה שנשאר מהם זה כף אפר. זה הגיוני לדמיין בכלל דבר כזה? איך אפשר לקלוט בכלל סיור במפעל הרג?

אחרי השער אנחנו נכנסים למין מסדרון סגור, לפחות ככה זה זכור לי - ערימות של משקפיים, נעליים, בגדים, שיער, שיני זהב. עולה לי תחושת הקאה קשה. אנחנו ממשיכים להר האפר, שכנראה מכיל עשרות אם לא מאות אלפי יהודים... כמה קל לקרוא למאה אלף יהודים הר אפר. אבל אומרים לנו שלכל איש יש שם.

אנחנו ממשיכים לטקס שהחלטנו שנערוך דווקא במרכז המחנה, בתוך הריסות של מגורי היהודים המעטים שכן נשארו לעבוד בתחזוקת המחנה, וגם לשמש תפאורה והצגה יומית לסדיסטים הנאצים. מציבים דגלי ישראל, כולם לובשים את הקפוצ׳ון הלבן והבנים חובשים כיפה. זו העת לפתוח את המעטפה שהבאתי איתי מישראל. ביד רועדת ובגרון חנוק אני פותח את המעטפה ושולף ממנה מכתב בגודל A5 שמודפס (ברור שמודפס) ממכונת ההקלדה של סבי - הנס ׳ג׳ון׳ פולצ׳ק, וסבתי - ג׳קלין פולצ׳ק.

הוא ברח מוינה, היא מאוקראינה ושניהם נפגשו בארה״ב כמה שנים אח״כ. המכתב כתוב באנגלית. אני מנסה להקריא בקול רם והמילים לא יוצאות. מי שמכיר אותי יודע שמדובר באירוע נדיר - בד״כ הבעיה איתי היא שאני לא סותם את הפה. עד שהמילים מחליטות לצאת, הן יוצאות עם בכי עמוק שלא מפסיק לרדת. העיניים תרות אחרי המילה הכתובה, אך הן בקושי רואות בגלל המשקעים שעוברים שם באופן רציף. האף מתחיל לנזול, והקור מקפיא. מכתב שלוקח פחות מדקה לקרוא כנראה לוקח לי כמעט 10 דקות. כל שורה שוברת אותי מחדש. זו הפעם הראשונה בחיי שאני קורס רגשית. וזו בדיוק הדקה שאני מבין איפה אני, למה אני כאן, למה היה כל כך חשוב למשפחה שלי שאהיה כאן, ובעיקר איפה אני רוצה להיות מכאן והלאה. כאדם, תרתי משמע. ככה זה – יש רגעים בחיים שאתה לא בוחר, הם בוחרים אותך.

המכתב הזה תלוי אצלי בבית במקום של כבוד עד עצם היום הזה. לפעמים, אני פשוט עוצר לידו וקורא, לא רק ביום השואה. כמעט תמיד זה נגמר בדמעות. לא בהכרח דמעות של עצב - לפעמים אלה דמעות של התרגשות, של געגוע, של הכרת תודה. מי ידע שיש כל כך הרבה סוגי דמעות בכלל?

והנה התרגום המלא והמדויק לעברית:

מרץ, 1998
אדם היקר,

אתה עומד מול האסון הנורא ביותר שפקד את העם היהודי. זה כל כך נורא שאף אחד לעולם לא ימצא את המילים הנכונות לתאר אותו. במזל טהור אתה מסוגל להתאבל כאן, כמייצג השני ממשפחת פולצ'ק לעשות זאת.

למה זה מזל טהור שאתה כאן? כי סבא-רבא שלך, פולצ'ק, הצליח להימלט מהגיהינום הזה עם משפחתו, וסבך הצליח להתחיל חיים חדשים באמריקה, והצליח לפגוש את סבתך אחרי שמשפחתה נמלטה מהפוגרומים ברוסיה. זו הסיבה שאתה יכול להיות כאן — עם ראשך מורכן — ולהודות על המזל שהיה למשפחתך, ולעולם, לעולם אל תשכח את הסוף הנורא של אבותיך.
בסך הכול ארבעים ושניים קרובי דם נספו באושוויץ ובבירקנאו. ארבעים ושניים בני אדם הגונים, שמתוכם 12 היו בגילך או צעירים יותר.

פשוט עמוד בשקט וזכור! פשוט עצום עיניים ודמיין את הטרגדיה הזו. אמור תפילה בשם כל המשפחה. ואם דמעות יעלו בעיניך — אל תתבייש. אם אי פעם היה מקום לדמעות, אתה עומד מולו.

הודה גם למדינה היהודית, ישראל שלנו — האנדרטה האמיתית היחידה לשישה מיליון היהודים שנשחטו.
היה אסיר תודה להיות חלק מהמשפחה שלנו, שאוהבת ומעריכה אותך, ורוצה להיות גאה בך — תמיד!

באהבה רבה,
סבתא וסבא

מאז אותו בוקר קפוא ב־1998, הרבה דברים השתנו.
המדינה גדלה, אני גדלתי, אפילו גיליתי שיש עוד המון סוגים של דמעות.
אבל דבר אחד נשאר בדיוק אותו הדבר:

ההבנה שיש מקומות שאסור לשכוח, ורגעים שפשוט אסור להפסיק להרגיש.

אני גאה בכם מאוד,
אדם