בחזרה לעתיד

אני ממש זוכר את הרגע שזה קרה לי.
אנחנו נוסעים ביום שבת, יורדים חזרה מירושלים. אני חושב שהיינו בביקור עם הילדים במוזיאון המדע בעיר, ובשעות הצהריים המאוחרות אנחנו עושים את דרכנו על כביש 1 לכיוון המושב שלנו, סתריה.
אני מניח שזו הייתה פחות או יותר התקופה הזו, כי אני זוכר בבירור שהשקדיות פרחו לצידי הכביש והאדמה הייתה לחה מהגשמים שירדו לפני כמה ימים. השמש, שכבר הייתה במדרון אחורי, רגע לפני שהיא נקברת בים, חיממה אותי דרך הזכוכית של הרכב. חום מנחם, כזה שלפעמים אפילו מרדים. הילדים, שהיו אז קטנים, כבר נרדמו מאחור. כוסות הקפה שקנינו בירושלים מונחות במתקן בין המושבים, כמעט ריקות.
אני נוהג על אוטומט, בוהה ונודד במחשבות שרצות בראשי. הספוטיפיי (שנגיע אליו בניוזלטר של שבוע הבא!) מנגן תחנת רדיו אקראית בשם ״שירים ישראליים של שבת״ ופתאום עולה השיר הבא:

בשנייה אחת, משום מקום, אני נזרק לילדות. לא למקום ספציפי אלא למספר תחנות במסלול החיים שלי. לכאורה תחנות לא מיוחדות, אלא ממש סיטואציות רגילות שכאלה - ״החיים עצמם״. אני אפילו לא יודע להגיד או להסביר למה זה קרה. שלמה ארצי מעולם לא היה באוסף הדיסקים שלי, גם בבית ילדותי לא שמענו אותו יותר מידי. ובכל זאת, השיר הכל כך יפה הזה זורק אותי לחשוב על הדרך שעשיתי, מהילדות בגולן ועד הלום.

תחנה ראשונה:
חוזרים מבית ספר באוטובוס הצהוב של מועצה אזורית גולן, נסיעה של 45 דקות עד שמגיעים הביתה. אני מסתכל החוצה מהחלון - גם כאן הכל ירוק, וטיפות של חורף על החלון של האוטובוס.

תחנה שנייה:
אני והאחיות שלי במושב האחורי של האוטו המשפחתי, חוזרים כולנו ביום שבת אחרי ביקור אצל סבא וסבתא מ-2 הצדדים. אני רק מת להגיע כבר למושב ולרוץ למגרש הכדורסל, ליהנות מכמה שעות של משחק עם החבר׳ה.

תחנה שלישית:
עוד יום שישי הגיע. יוצאים לסופ״ש הביתה מהצבא על קו 845 מתחנה מרכזית תל אביב לקריית שמונה. עוד רגע ארד בצומת מחניים. אני חושב על השבוע שהיה, ובעיקר על זה שעוד יגיע. אבל עכשיו 24 שעות של שינה, בית וחברים.

תחנה רביעית:
חייל משוחרר, שזה עתה התחיל את צעדיו הראשונים ב״עבודה של גדולים״, חוזר בטרמפ מהגולן לדירה הראשונה ברחוב אידלסון בתל אביב. לכאורה הכל פתוח, הכל מותר, הכל חופשי, אבל יחד עם זאת אני כבר בתוך מסגרת.

תחנה חמישית:
יום שישי, הדירה הראשונה שלנו יחד ברחוב לואי מרשל. שקט כ״כ נעים של שישי צהריים, מרגיש כאילו כל העיר נכנסה להילוך שני ועוד רגע יורדת לראשון. יש סיר על הגז, עם קדירה להיום בערב. אני בוהה בחלון.

בלי אזהרה מוקדמת אני מתעורר מהעבר וחוזר להווה. אני כבר לא על כביש מספר 1, התחברתי ל-431 לכיוון מערב ועכשיו אני חולף על פני ״המיפ-לצות״ (ככה אנו קוראים בבית שלנו למפעל נשר לבטון שממוקם בדרך הביתה) בדיוק כשהשיר עוד רגע נגמר.
״אני חייב להספיק!״ אני אומר למיטל.
״להספיק מה?״ היא שואלת ולא מבינה מה עובר עליי...
״להוסיף את השיר הזה לפלייליסט שלי״.

אני לא יודע מתי או איפה רכשתי את ההרגל הזה, אבל אני כל כך שמח שהוא איתי.
לשמור שירים בפלייליסטים שלי רק כדי שאוכל לחזור אליהם שנים אחר כך. ככה כל זיכרון קולי הופך למכונת זמן שמחזירה אותי לרגעים מהעבר. והנה עכשיו, גם הנסיעה הזו הופכת בעצמה לנקודה בזמן, שאליה אחזור שוב ושוב. פסקול חיי.

מאחל לכם לפגוש הסופ"ש הזה שיר שעושה לכם בדיוק את זה
(ואם זה קורה, שתפו אותי)
אני גאה בכם מאוד,
אדם

נ.ב – בשבוע שעבר פתחתי בסבסטאק (Substack) חשבון לניוזלטר. אפשר להירשם ולקבל למייל בצורה ישירה את הניוזלטר השבועי, ואולי בהמשך הדרך, עוד הפתעות...