עד השורש
השורשים שלנו הם לא מה שעיצב אותנו פעם, הם מה שממשיך לעצב אותנו גם היום
21.8.25
יש שירים שמחכים לך.
אתה שומע אותם פעם, עובר הלאה, ואז יום אחד - הם חוזרים. לא במקרה.
בשבוע וחצי האחרונים אני שומע שוב ושוב את Hasta la raíz של נטליה לפורקדה.
זה שיר שתמיד אהבתי, משהו בו תמיד דיבר אליי אבל אני מודה ששנים הסתפקתי בצליל, בקצב, באנרגיה - בלי להבין באמת את המילים. אבל בשבוע האחרון משהו השתנה. היה לי מן דחף שכזה להבין ולחקור - על מה בדיוק היא שרה הנטליה החמודה הזו? אז חקרתי, קראתי, ופתאום גיליתי את הסוד: התרגום של Hasta la raíz זה עד השורש. בום. זה לא שיר על אהבה רגעית, וזה לא שיר על שברון לב. זה שיר על השורשים שלך. על המקום שבו עוצבה הזהות שלך. על זיכרונות, מקומות ורגעים שחרוטים מתחת לעור.
וכאילו שזה מתוזמן, בדיוק בסוף השבוע הזה חזרתי בקטנה לשורשים שלי.
אותה החבורה של הילדות שלי, דבק שלא התייבש גם אחרי עשרות שנים עד עצם היום הזה, לילה תל־אביבי במלון פח (שאני סגרתי… אין לי את זה), שוטטות וחיפוש עצמי ברחובות העיר הגדולה, צחוק עד 2 בלילה על המיטות במלון עם פיצוחים, שיחות נפש ואהבה שאין לה תנאים.
למחרת נסענו צפונה, התחלנו להתקרב חזרה אל הנוף של ילדותנו. אחרי עצירה בעמק הגענו בערב להופעה בבית גבריאל: מוניקה סקס, ירמי קפלן, מאור כהן. שנות ה-90 קלאסי על חוף הכנרת. כמה פעמים הסתכלנו על האורות של טבריה, היינו יכולים לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו באגם באירופה, אבל לא היינו צריכים. ההתרגשות והכיף באו כמובן מאליו. ואיך אפשר בלי שחייה לילית? ובכן, הכנרת בלי טיפה של ייסורי מצפון שוב קיבלה אותנו, בדיוק כמו אז. זר לא יבין זאת.
בימים שאחרי, המחשבות לא עזבו אותי. כי הסופ״ש הזה הפעיל את הטריגר. משהו בחיבור בין החבורה, לחוויות, למקום. משולש קדוש שבבת אחת זרק אותי פנימה. אני פתאום נזכר בצהוב הלוהט של הקיץ, כמה זמן אפשר לעמוד יחפים על אבן בזלת רותחת מהשמש. הירוק הבוהק של החורף עם הזרימות בכל מקום, כשהאוטובוס הצהוב מחזיר אותך הביתה וטיפות הגשם נוקשות על החלון ואנחנו עשינו ״אההההה״ וכתבנו שטויות על האדים. הקור המקפיא של הנחלים, הקפיצות, החופש - היכולת לרוץ מול הכנרת, לפתוח ידיים, להסתכל לשמיים ולחשוב שכל זה פשוט שלך.
האסימון נופל. השורשים האלה לא תקועים בעבר. הם חיים בתוכי. כל הזמן. גם עכשיו. אבני הבזלת שאני מכניס עכשיו לגינה שלי, כמו חתיכה מרמת הגולן בתוך הבית שלי, הן רק עוד הוכחה לכך. הם זורמים בעורקים שלי כמו נהר, הם קופצים איתי למים בכל פעם שאני מעז, הם נוקשים על חלון חיי גם עכשיו.
השורשים הם לא מה שעיצב אותי פעם, הם מה שממשיך לעצב אותי גם היום.
והמסע שלי, ושלך, ושל כולנו - הוא לא להתרחק מהם, אלא ללמוד להקשיב להם.
כי גם אם נתרחק עד קצה העולם, גם אם נבנה לעצמנו חיים אחרים לגמרי, תמיד נמצא את עצמנו חוזרים.
עד השורש.
תודה לחברים שלי על חיבור הכי שורשי שיש
תודה לכם שאתם קוראים אותי כל שבוע
אני גאה בכם מאוד,
אדם
שורש, שרשורים שרשרת
איך כל הדברים הללו מתחברים להם בהרמוניה? כל עוד נשים לב ולא נשכח לשורשים, זה ימשיך ואף יתעצם. אהבתי מאד.
תודה על התזכורת