לבחור נכון
ההיסטוריה לא נכתבת רק על ידי מנהיגים. היא נכתבת גם על ידי האנשים שבוחרים אותם
לפני הכל, תעצרו הכל, ותרשמו לניוזלטר הזה באופן קבוע…
11.9.25
ביום שבת האחרון התחלתי לקרוא ספר, שמאז לא עוזב אותי. אני קורא הרבה אבל אני מודה שלא כל ספר שאני בוחר להתחיל מצליח לגרום לי לכזו סקרנות שאני חייב לדעת כבר מה קורה בעמוד הבא. אולי זו רוח התקופה, אולי זה המצב שלנו כאן במדינה ואולי זה המצב שלנו בעולם. אני לא זוכר תקופה בה הרגשתי כ״כ מבודד ורדוף. אפשר להגיד ״מי צריך אותם בכלל?״ אבל האמת היא שצריך... צריך...
הקנוניה נגד אמריקה זה לא רק רומן, זו חוויה שמחזיקה מראה לעבר של האומה האמריקאית ושמה דגש על היהדות שלה. כדי להבין את גודל הספר, צריך להבין את גודל האיש שכתב אותו: פיליפ רות. רות היה אחד מאותם סופרים נדירים שהצליחו להחזיק יחד את המוח והלב, את ההיסטוריה העובדתית ואת הפנטזיה והמומצא. הוא נולד למשפחה יהודית בניוארק, ניו ג'רזי, ותמיד חזר שוב ושוב אל אותה נקודת מוצא: יהדות אמריקה, החלומות שלה, הפחדים שלה, הפגיעות שלה. יש סופרים שכותבים ספרים טובים. רות כתב ספרים שהפכו לשדות קרב תרבותיים. הוא כתב מתוך אומץ חסר תקנה. הוא לא ניסה לרצות את הקהילה שלו, אלא לחשוף. ובכך הוא הפך את הספרות למרחב שבו האמת הלא נוחה יכולה להיאמר. הוא ידע שהספרות צריכה להכאיב, אבל לא כדי להכאיב לשם כאב, אלא כדי לפתוח פצע ופשוט לראות מה
יש בפנים.
בהקנוניה נגד אמריקה רות עשה דבר מבריק: הוא לקח את ההיסטוריה המוכרת של אמריקה החופשית, הדמוקרטית, המוסרית של 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה, שביבשת אירופה הולך ומחמיר מצבם של היהודים ומתחילות המחשבות והמעשים על הפתרון הסופי – השמדה. את ההיסטוריה הזו הוא לקח והפך אותה על ראשה. הוא שיחק במשחק הכל כך מסקרן - ה"מה היה קורה אם", והראה שבריריות מפחידה: מה היה קורה אילו אמריקה הייתה בוחרת בנשיא שהיה במקרה חברו הטוב והמעריץ מספר 1 של היטלר? מה היה קורה אילו אמריקה הייתה נכנעת לפשיזם ולא בוחרת בדמוקרטיה? מה היה קורה אילו יהדות אמריקה לא הייתה רק מיעוט עם תחושת נרדפות, אלא מיעוט נרדף באמת?
הקריאה בו מצמררת אותי, לא רק בגלל העלילה, ולא רק בגלל איך שפיליפ רות כותב (והוא כותב מדהים) אלא בגלל ההבנה שנופלת לי דווקא בימים האלה:
כמה מעט צריך כדי להטות את גלגל ההיסטוריה.
מערכת בחירות אחת.
נאום אחד.
החלטה אחת של פוליטיקאי עם מספיק כוח ודמיון מספיק אפל.
התחושה הזו מלווה אותי חזק במיוחד עכשיו, שנתיים אחרי המלחמה שנכפתה עלינו. לא רצינו אותה, לא ביקשנו אותה, ובכל זאת היא הגיעה. אנחנו, מדינת ישראל, נראים חזקים מבחוץ אבל עומדים על קרקע רעועה. האתגר הביטחוני עדיין לא הסתיים, אבל אנחנו יכולים לו, זה כבר הוכח. אך מה שלא עוזב אותי הוא מצבנו בקהילה הבינלאומית שהפך להיות כה מעורער, והאמון של העולם בנו שהולך ונשחק. השנאה שאוחסנה, לפחות אצל רוב העולם הנאור, עמוק עמוק בבוידעם, עושה דרכה מחוץ לחורים הכי אפלים שיש ופתאום חזרנו להיות היהודים האלה, שצריך לראות מה עושים איתם.
ואני עושה את החיבור כי המסר של הקנוניה נגד אמריקה הוא שגם במציאות הדמוקרטית המוכרת והבטוחה ביותר, אין באמת ערובות לשום דבר. ההיסטוריה אינה קו ישר. פוליטיקאים מסוגלים להכתיב לה מסלול חדש, ולפעמים מסלול הרסני. זה ספר שמטלטל כי הוא מזכיר לנו כמה שבירה הדמוקרטיה, כמה עדין המעמד של מיעוטים, וכמה חשוב להילחם על הערכים שלנו לפני שמאוחר מדי.
אני יושב וחושב, מה אני, אדם הקטן, יכול לעשות? מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות? והאמת היא די פשוטה. כמה שזה נשמע קלישאתי, ההיסטוריה לא נכתבת רק על ידי מנהיגים. היא נכתבת גם על ידי האנשים שבוחרים אותם. ישראל של 2025 צריכה את התזכורת הזו יותר מתמיד. האחריות היא לא רק של הפוליטיקאים שלנו להוביל אותנו נכון, אלא גם שלנו - לבחור נכון.
שבת שלום, סופ״ש נעים ומעורר מחשבה לכולנו
אני גאה בכם מאוד,
אדם
והנה הפלייליסט שלנו שממשיך לגדול בשירים שממלאים את הנשמה ועושים לה טוב:
חייבת לומר שזה פוסט יומולדת מפחיד למדי עם מעט הנחיה אופטימית בסופו. אתמול כל כוס שהורמה עבורי אני בירכתי לחזרה של החטופים , ולסיום המלחמה באופן הטוב ביותר עבור העם שלנו. אמן . מזל טוב לנו