כמיהה לירח
בבחירות הקרובות אנחנו צריכים לדרוש את ״הירח״ שלנו.
13.11.25
בעוד שנה מהיום יתקיימו בחירות במדינת ישראל.
אני יודע, הזמן עובר מהר כשנהנים.
לא רוצה לדבר על ימין / שמאל
גם לא על אף מועמד או מועמדת, רשימה, מפלגה או רעיון.
אני רוצה לדבר עליכם. עלינו.
יש לנו בעיה.
הבעיה שלנו, הישראלים, היא לא אידיאולוגיה. אלא טווחיות.
התרגלנו לחשוב קצר. לקוות שהשנה “נעבור את זה”, שהרבעון ״יסתדר״, שהממשלה ״תתפקד״.
אנחנו אומה של אלתור על, הישרדות גבוהה ותגובה בלתי מתפשרת, אבל אנחנו קצת פחות של תכנון, סבלנות ובעיקר חזון שמדביק חברה.
פעם לא היינו כאלה. כשדוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, לא היה לו צבא, לא כסף, לא תשתיות - רק חזון. איך אני יודע? פשוט כי זה המכתב שהיה מונח על השולחן שלו יום אחרי הכרזת העצמאות:
בן-גוריון לא היה רק ראש ממשלה, הוא היה מנהיג שידע להצית את הדמיון של כולם. לרתום את כולם סביב מטרה משותפת. לקבל משמעות וערך למקום הזה מתוך בנייה משותפת, ביחד. הוא הכריח אותנו לחשוב בגדול, לראות מדינה יהודית משגשגת במקום שבו היה חול. אותו דבר אפשר לומר על חיים ויצמן, שדמיין אוניברסיטה מדעית שתהיה סטנדרט של איכות עולמית כשעוד לא היו כאן תלמידים.
אבל זה היה אז, ולא עוד.
לאט לאט הורגלנו לחשוב קצר. לא שמנו לב לזה, ממש כמו אותה צפרדע שנזרקת למים הפושרים ולאט לאט מתחממת בלי לשים לב. אבל מה לנו ולצפרדעים? זה בכלל שייך לצרפתים.
הרבה יותר מסובך לחשוב לטווח ארוך. הטווח הקצר תמיד מפתה כי הוא נותן תחושת שליטה, החלטות קטנות, תגובות מהירות, והסיפוק? מיידי. אבל הטווח הארוך הוא המקום שבו נבנית משמעות. הטווח הארוך הוא המקום בו אנו מעצבים עתיד. הטווח הארוך הוא היכולת לקחת אחריות על מה שלא נזכה להנות ממנו בעצמנו. הטווח הארוך דורש
סבלנות,
אמון,
ודמיון
שלוש מילים שכמעט נעלמו מהשיח הציבורי שלנו.
לא המצאתי שום דבר.
השנה היא 1962, ג׳ון קנדי עומד על במה באוניברסיטת רייס ומכריז ״אנחנו הולכים לשים אדם על הירח, לא כי זה קל, אלא כי זה קשה״. עד היום, אם שואלים אותי, זו הייתה נקודת המפנה של אמריקה. מה אמריקה? העולם שבו אנו חיים כיום. בלי פרויקט ״אפולו״ לא היה לנו מחשב אישי, GPS, אנרגיה סולארית, רנטגן, אינטרנט מהיר, מצלמות דיגיטליות, מזרני ויסקו, בלוטות’, מיקרו מעבדים והרשימה עוד ארוכה.
מגיע לעם הזה ״ירח״ משלו.
בבחירות הקרובות אנחנו צריכים לדרוש את ״הירח״ שלנו.
חזון שיחזיר אותנו להאמין בעתיד משותף.
הנה כמה דוגמאות:
ישראל המרפאה
מדינת הבריאות החכמה בעולם.
ישראל הלומדת
מערכת חינוך מבוססת AI שמכשירה את אזרחי 2050 ולא את בוגרי 2025.
ישראל הירוקה
הפרחת השממה המודרנית - מעבדת המחקר האקלימי של כדור הארץ.
ישראל הקשובה
הדמוקרטיה המערבית שהצליחה לנצח את פוליטיקת הזהויות והביאה אחדות ולא אחידות.
ישראל המתחדשת
אין מדינה מערבית עם קצב גידול כזה. סיפור הצלחה עולמי של איך בונים עתיד מבטיח בקצב גידול של 2% בשנה?
אנחנו יכולים לעשות את זה.
דווקא בעולם שמתרסק אל תוך אינסטנט, ישראל יכולה להיות המדינה שחושבת רחוק.
ובמקום לתקן כל שלוש שנים, נחליט שאנחנו בונים ל-30 שנה קדימה.
עוד שנה יהיו כאן בחירות.
אנחנו נכנסים לתקופה הזו ממש עכשיו, תקופה של כותרות, פחדים, מניפולציות וסקרים, ובין כל הרעש אנחנו צריכים בסוף לבחור:
לחשוב קצר או לחיות רחוק.
תחשבו על החיים שלכם, כל מה שטוב באמת, אהבה, אמון, משמעות - לוקח זמן.
גם מדינה.
סופ״ש נעים ושבת שלום,
אדם
לפלייליסט של הניוזלטר נוסף השבוע שיר אחד. אבל הוא ענק. שימו פליי ותהנו: