חלק ממני
כמו בפאזל כך בחיים: התמונה קיימת, אם אתם לא רואים אותה, היא פשוט עדיין לא הורכבה
22.5.2025
מי יודע איך אומרים פאזל בעברית? ובכן יש 2 אפשרויות... או תשבץ תמונות או תצרף. נו אתם יודעים, המילים האלה שמומצאות ע״י האקדמיה ללשון העברית, ואף אחד חוץ מאבשלום קור לא עושה בהן שימוש. כך או כך, אני חלילה לא באתי לזלזל בעבודה שלהם, אני חושב שזה הכרחי וחשוב שתהיה מילה לכל דבר בעברית, זה אפילו תחביב די מוזר שלי לחקור את אותן מילים ולצחוק מהן בקול רם. ויחד עם זאת, אם יש אדם אחד במדינת ישראל שמרכיב תצרף או תשבץ תמונות... הביאוהו לכאן! (כנאמר בשיר ״שיר קדמשנתי״. ידעתם שיונה וולך כתבה את זה???).
אותה אקדמיה אגב אחראית ליצירות פאר נוספות:
חמרמורת – הנגאובר
מרשתת – אינטרנט
חפיץ – גאדג׳ט
תקל – באג
אקיצר הבנתם... יצירתיות יש שם. שימושיות? פחות...
אבל למה אני בכלל מדבר איתכם על האקדמיה ללשון?
וידוי: אני אוהב פאזלים.
במיוחד כאלה של נוף. עם הרים. ורצוי שיהיה איזה אגם קטן באמצע. אני אוהב לשבת בשקט, למיין קצוות, לחפש צבעים דומים, להתחיל לבנות מסגרת ואז... לאט לאט, החלקים מתחילים להתאים. אני קם, אני יושב, אני מתמתח, אני נשען, מחזיק את הגב, סורק לחפש את החלק ההוא, אני מכין קפה, אני הולך לישון, אני מתעורר וקובע עם עצמי שארכיב ״רק״ עוד 2 חלקים ואז בקלות נשאב לשעה פלוס... השולחן הביתי הופך לאתר חפירות ארכאולוגי שאף אחד לא מורשה להניח עליו כלום, וזה חתיכת אתגר בבית שלנו... אוי איך שאני אוהב את זה, הנה זה בא — הקליק הקטן הזה כשחתיכה אחת מוצאת את מקומה... כן, אני יודע שאני נשמע פסיכי, יש היגידו יותר מכך, אבל זו האמת. אני אוהב פאזלים.
השבוע היה לי שוטף עם ורד מבורך (זו לא הפתעה גדולה, יש לי כל שבוע שוטף איתה) אבל במהלך השוטף הגענו לדבר על השעבוד לעולם הדיגיטלי וכמה כיף זה להיזכר שאפשר גם אחרת: לצאת לטיול משפחתי עם מצלמת פילם (לא להיבהל, לא עשיתי את זה אף פעם), לשים אחה״צ ביום שישי תקליט על הפטיפון (אין לי פטיפון), למלא את הבית בהמון ספרים מודפסים על המדפים ואשכרה לקרוא אותם (זה דווקא יש), לכתוב ביומן אמיתי מנייר (גם את זה אני עושה) ובבוקר שבת לפתוח פאזל על השולחן עם הקפה של הבוקר (ברגע שהתחלנו הוא יישאר שם כמה שבועות לפחות). בזמן שהעולם רץ מהר, פאזל מחזיר אותי לקצב איטי, אני פתאום הופך לממוקד יותר. זה רגע שבו אני מרגיש בשליטה, שאני יודע שיש תוצאה והיא נראית לעין, שהתחלתי משהו ואני יודע בדיוק איך זה ייגמר. וברמה הפילוסופית - התחושה הזו, שעם מספיק סבלנות תגיע התמונה השלמה שתיראה לנו כל כך יפה, היא שיעור אמיתי. על תהליך. על נשימה. על אמונה שיש דרך ארוכה אבל היא משתלמת בסופו של דבר (ארוכה = 3000 חלקים ומעלה).
תצחקו עד מחר, אבל תדעו שמחקרים מראים שפאזלים משפרים חשיבה יצירתית, סבלנות, זיכרון, ויכולת פתרון בעיות. הם מאמנים את שני צידי המוח, הלוגי והיצירתי, ועוזרים לנו לפתח ראייה הוליסטית. מבחינתי כמו שמתחילים בפאזל מהפינות והמסגרת, כך גם בחיים: בכל בעיה שמונחת לפנינו צריך לדעת מאיפה להתחיל, לא להיבהל מהכאוס, לדעת שהתמונה המלאה תתבהר רק אחרי שעושים את הצעד הראשון ולעצור לפעמים לנוח כשכבר שעה מחפשים ולא מוצאים. מחר השמש תזרח ונגלה שהחלק הארור הזה היה מונח ממש כאן, מתחת לעיניים. איזו אנלוגיה יפה זאת לגלות: פאזל הוא אשכרה מכניזם של פתרון בעיות בחיים. ולכולנו יש בעיות, כל הזמן. תקופות או מקרים שפתאום מגיעים אלינו בסערה, מרגישים כמו 3,000 חלקים שפוכים על השולחן... מאיפה מתחילים בכלל?
תנשמו.
לא צריך לסדר הכול היום.
תתחילו מהמסגרת.
תנו מבט מהיר על הצבעים.
ותזכרו שגם כשלא רואים את זה — התמונה שם. היא פשוט עוד לא הורכבה.
ודבר אחרון - אם חסר לכם ממש עכשיו משהו בחיים, או יש איזו בעיה שמרגישה כמו חלק שלא יושב במקום... דברו איתי, יש לי פה קצה כחול שמחפש הר.
שיהיה לכולנו סוף שבוע רגוע
אני גאה בכם מאוד,
אדם