באביב כל דבר נראה אפשרי
אני מעדיף לחיות בעולם בו גם פריחה של שזיף היא סיבה לאמונה שיהיה טוב
27.3.2025
לפני יותר מעשור, עשיתי מעשה. הכניסה לבית שלנו נראתה לי ריקה, אז החלטתי לעקור את עץ השזיף שהיה בצד הבית ולנסות להעתיק אותו לקדמת הבמה, ממש בין השער הקדמי לדלת הכניסה. הוא היה אז עוד יצור קטן שמחפש לתפוס אחיזה בעולם המטורף הזה, גזע דק ולא מאוד מפותח באורך של אולי מטר וחצי וקוטר של פעמיים חיבוק גדול. הוא כבר התחיל לתת שורשיו באדמת החול שמאפיינת את אזור השפלה, ובסה״כ נראה שהיה מאושר ומוכן למשימת חייו. אבל כמו בכל דבר בחיים, חלומות לחוד ומציאות לחוד. לי היו תוכניות קצת אחרות עבורו, כי בשבילי הדברים צריכים להיות במקומם. ההחלטה לעקור אותו מן השורש ולשתול אותו במקום אחר לוותה בחשש גדול שאאבד אותו לגמרי, אך עם ציפייה ואמונה אמיתית ביצור הזה: הוא יכול להצליח. אני אתן אהבה והוא יחזיר. וכך היה.
לימים, עץ השזיף המופלא הזה הפך לסימן ההיכר של הכניסה לבית. היום הוא כבר בגובה של כמעט 4 מטר. הגזע שלו לא מבייש רוחב פס של מרכז שרתי אמזון והקוטר שלו בגודל של בריכת אינטקס שלא מביישת וילות מפוארות. אני למדתי לאהוב את העץ הזה בכל ימות השנה, ודרכו אני מנסה להבין את השינויים שקורים ביום יום, כי הוא הברומטר הכי מדויק שיש. במאי הוא יתחיל להוציא עלים חדשים. ביוני, תחילת הקיץ, הוא כבר יהיה מרהיב - עם עלי הבורדו, החום והסגול שלו, מייצר בכניסה לבית גוש של כתם צבע שאי אפשר להתעלם ממנו. בסתיו העלים אט אט יתחילו לנשור ממנו. בחורף הוא כבר יהיה עירום לחלוטין, ומתוך הגזע שלו ייצאו מאות אנטנות לכל הכיוונים שרק מחפשות לקלוט טיפה של שמש חורפית חמימה. ובאביב, אחחחח האביב, איך אני אוהב אותו באביב. אתם תגידו "כולה עוד עץ שזיף" אבל מבחינתי מדובר בתזכורת
שבאביב, כל דבר נראה אפשרי. ככה זה - יש ימים בשנה שמזכירים לנו מי אנחנו יכולים להיות.
אני לא יודע להסביר את זה. משהו באביב משתנה ואיתו תמיד גם אני משתנה. זו לא רק הטמפרטורה אלא גם החום והקול הפנימי. הימים מתארכים לי, פתאום יש לי יותר זמן ״להיות״. טכנית שום דבר לא השתנה, ובכל זאת – זו העונה של פריחת השזיף.
לבן ורדרד מהפנט, שקט, כמעט מתבייש ביופיו.
הוא לא עושה רעש, לא מחפש תשומת לב –
אבל כשהוא פורץ, הוא משתלט על כל החושים.
אי אפשר שלא לעצור לידו.
להתפעל.
תקראו לי מטורף, הזוי, מנותק, איש משוגע – לא אכפת לי. אני מתעקש להיות אופטימי. ואני אופטימי. אני מעדיף לחיות בעולם בו גם פריחה של שזיף היא סיבה לאמונה שיהיה טוב. הפריחה הזו, שמפתיעה כל שנה מחדש, מזכירה לי שכנראה יהיה טוב. היא מזכירה לי שבעולם הזה תמיד יש יופי ששמור למי שמוכן, ואפילו מתעקש, להמתין לו. אני יודע, לא קל להיות אופטימי בעידן של רעש, מלחמות, פחדים. אבל השזיף מחדד לי - תמיד יש תקווה, והתקווה שלנו לא צריכה זמן מסך. היא רק צריכה קרן אור אחת.
אני אופטימי שהתקופה הזו תיגמר.
עוד לפני שתהפוך לשגרה.
לפני שנתרגל לקיטוב, לפילוג, לדאגה, לשנאה.
אני מאמין שעוד רגע, אולי ממש בפינה – משהו טוב יפרוץ.
ושנישאר טובים גם אחר כך.
שנמשיך לעזור בלי לחשב.
שנאהב בלי לשפוט.
ושנזכור ונעריך כל דבר קטן, כי למדנו שלא כל דבר מובן מאליו: שיחת טלפון, חיוך ברחוב, שקט אחרי סופת רעמים, גבעול של סחלב שמתחיל לצאת אפילו כשהאמנתי שהוא לא יחזור לפרוח.
אז אני בוחר להיות אופטימי.
כי כמו בטבע, הדברים הכי יפים קורים דווקא אחרי הקור הגדול.
דווקא כשכבר לא מצפים להם.
דווקא כשחושבים שהכול נגמר.
שיהיה לכם סופ"ש נעים מכל הלב
אני גאה בכם מאוד,
אדם