אף אחד לא ישרוק בוז בהמנון של נבחרת ישראל

1.9.25

אני יודע שקשה.
אני יודע שמתסכל.
אני יודע שלפעמים החיים כאן הם בלתי נסבלים.
אני יודע שחם למות פה ביולי ובאוגוסט.
אני יודע שמלוכלך כאן.
אני יודע שיש כאן בעיות דמוגרפיות.
אני יודע שקשה לנו להסכים על דברים.
אני יודע שיש חוסר שוויון.
אני יודע שיש פה עשירונים שלמים שקשה להם לחיות.
אני יודע שיש חטופים.
אני יודע שיש הרוגים.
אני יודע שיש אימהות שלא נרדמות בלילות.
אני יודע שיש ילדים שחוזרים מהגן עם שאלות שאין להן תשובות.
אני יודע שיש זקנים שמרגישים שקופים.
אני יודע שיש פה אנשים שחיים עם חרדה תמידית, ועם תחושת חוסר ביטחון בסיסית.
אני יודע שיש מי שמרגיש זר בביתו.
אני יודע שיש מי שנאלץ לבחור בין חשמל לבין אוכל.
אני יודע שיש חיילים שנמצאים בקו האש ימים ארוכים מדי.
אני יודע שיש עובדים שקורסים תחת הנטל.
אני יודע שיש צעירים שעוזבים כי קשה להם להאמין שיכול להיות כאן אחרת.
אני יודע שיש פקקים אינסופיים.
אני יודע שיש מערכת בריאות שצועקת הצילו.
אני יודע שיש מערכת חינוך שחונקת את היצירתיות.
אני יודע שיש מחירים שלא מפסיקים לעלות.
אני יודע שיש שכונות שלמות שנראות כמו שנשכחו מהמפה.
אני יודע שיש זעם.
אני יודע שיש ייאוש.
אני יודע שיש ציניות.
אני יודע שיש תחושה שהכל תקוע.

ועדיין, בתוך כל זה, יש כאן גם נס. מדינת ישראל היא פלא.
אין מדינה שהצליחה לעשות ב-77 שנים את מה שאנחנו הצלחנו. פשוט לא קיימת.
ולפעמים, בתוך כל הקושי, צריך רגע אחד קטן כדי להזכיר לכולנו את זה.
כמו אותו ערב, לפני יומיים בפולין במוצאי השבת האחרונה, כששריקות הבוז של הקהל הפולני הדוחה בהמנון הישראלי פילחו את האולם, והזכירו לנו כמה אנחנו לבד. כמה אנחנו שונים. כמה אנחנו, אנחנו. לטוב ולרע.
אבל אז אתמול בערב, הגיע הרגע השני. הניצחון הגדול על צרפת.
הדמעות. הצעקות. החיבוקים. ותומר גינת אחד שעומד מול המצלמות ואומר בקול יציב וברור ומלא התרגשות:

אף אחד לא ישרוק בוז בהמנון של נבחרת ישראל

וברגע הזה אתה מבין:
עם כל הכאב, עם כל החסרונות, עם כל מה שאני יודע, יש כאן גם משהו שאי אפשר לשבור.
כי מדינת ישראל היא לא רק מפה, לא רק גבולות, לא רק מחלוקות אינסופיות.
מדינת ישראל היא אנשים. היא הלבבות שפועמים כאן, ומתעקשים להמשיך לפעום כאן, למרות הכול.
מדינת ישראל היא עדיין הילד שמניף דגל בכיכר, היא עדיין האמא שמחבקת חייל בבקו"ם בדמעות שוטפות, היא עדיין הזקן שמספר לנכדה על פעם אחרת בהיסטוריה שבה היה קשה, וגם אז שרדנו. והיא עדיין גם השחקן שעומד על קו העונשין מול אולם עוין, ויודע שהוא פשוט לא לבד. מדינת ישראל היא המנגינה שאתה שומע גם כשמנסים לשרוק אותה החוצה. היא המילים של ההמנון שלנו, שהוא הכי יפה בעולם, המילים האלה שמצליחות להרעיד לנו את הנשמה גם אחרי שבעים ושבע שנים. התקווה בת שנות אלפיים.

לפני כמעט חמישים שנה, אחרי ניצחון ענק של מכבי תל אביב על צסק"א מוסקבה, אמר טל ברודי את המשפט שהפך לנכס לאומי: ״אנחנו על המפה, ואנחנו נשארים על המפה״. חמישים שנה אחרי, עברנו לא מעט. מגיע לנו משפט שמקפל לתוכו את כל הגאווה הלאומית שלנו, ואולי את הסיפור הגדול שלנו: ״אף אחד לא ישרוק בוז בהמנון של נבחרת ישראל״. כי מדינת ישראל היא פלא.
פלא של הישרדות.
פלא של יצירה.
פלא של עקשנות.
וכן, פלא של חיים.

ואולי זו המשמעות האמיתית של ההבטחה של תומר גינת:
שאפשר לשרוק לנו בוז, אפשר לנסות להקטין אותנו, אפשר להקשות עלינו, אבל את השיר שלנו, את הנשמה שלנו, את הזכות שלנו לעמוד כאן ולשיר בקול, לקחת חלק כמו כולם, אף אחד בעולם לא יוכל לקחת לנו.

הראל אל ישראל
אני גאה בכם מאוד,
אדם

הפלייליסט של הניוזלטר: