זרעים של תקווה
כשטומנים פקעות באדמה, או זורעים זרעים, מדובר למעשה בחוזה עתידי לצמיחה ואופטימיות
4.12.25
״רק מזרעים מציון בכרם מהר״ל!״ הוא אומר לי בתקיפות שאינה משתמעת לשני פנים. ואני כמו ילד טוב, נכנס לאתר להזמנה הקרובה של זרעים ופקעות לגינה. זה הזמן לשים אותם באדמה. ואפילו שהחורף כאן כבר לא חורף, והנה תחילת דצמבר והיה לנו עד עכשיו חצי גשם השנה, והאביב שיגיע אחריו כבר נהיה כאן קצר מתמיד, ונדמה שבכלל מזג האוויר הוא פעמון גאוס של קיץ... הכל זה שאריות של קיץ, ושאריות של החיים, כמו יבלית שחונקת ולא נותנת לשאר העונות להיכנס פנימה.
בכל מקרה, מסתכלים על חצי הכוס המלאה, שזו למעשה כמות המשקעים שתהיה השנה, וטוב שיש אותה. נגיד תודה. אני לא יודע מתי זה בדיוק קרה, אבל גינון הפך להיות תחביב גדול שלי, אפשר לומר ב-15 השנים האחרונות. אני קורא ספרים, מאמרים, מסתובב בפליאה בגינה ורואה כל ניצן חדש או גבעול שקמל. אני משתדל באופן תדיר לבקר במשתלה, גם אם אני לא מתכוון לקנות כלום, סתם לשאוף השראה. אני אוהב להריח את ריח האדמה הרטובה, ה-Geosmin במיוחד אחרי הגשם. (מה זה גאוסמין אתם שואלים? ובצדק! זו המולקולה שנוצרת על ידי חיידקים בקרקע ומשתחררת לאוויר כשהטיפות פוגעות באדמה היבשה. זה הריח הזה שאתם מריחים של גשם... אז מסתבר שזו בכלל ההורמונים של האדמה ובני האדם פיתחו יכולות אדירות להריח את הריח הזה על מנת למצוא מקור מים או לדעת האם הקרקע טובה לגידולים)
אז אני לוקח את הפקעות שהגיעו ופורס אותן יפה יפה לקראת השתילה
כרגע רואים רק בוץ חום בהיר, אבל בראש שלי כבר מצוירת תמונה צבעונית ומדויקת להפליא. אני חושב קדימה, מנסה למצוא לכל אחד ואחת את המקום הכי מתאים שיש. השנה הטמנתי שם באדמה נבחרת מגוונת: חצבים שיחכו בסבלנות אין קץ לסוף הקיץ הבא, כלניות שיתנו את הלהט האדום באביב, רקפות (גדולות, בינוניות וקטנות) שיהיה האובייקט הכי חזק כנגד התפאורה של אבני הבזלת המונחות ברחבי השטח, תורמוסים שיוסיפו את הסגול כחול העמוק והמלכותי. כמובן שלא ויתרתי על חוטמית זיפנית שתיתן גובה קו רקע מאחור ונוכחות, אפונה ריחנית שתטפס על הגדר ותמלא את האוויר בריח משכר ואחרון חביב 2 פקעות של בן חצב יקינתוני לעדינות הקטנה הזו שלא מתאמצת לבלוט. כל אחד מהם הוא הבטחה ומבט קדימה. כל פקעת היא חוזה עתידי.
אני תוהה לעצמי למה קוראים לזה גנן, ולמה זה כ״כ קרוב ל”גננת”, ובעצם התשובה מאוד ברורה: אלו הם הילדים הקטנים שמתארחים אצלי בחצר ואני אחראי עליהם. אני צריך לדאוג להם לאוכל, לשתייה, להלביש אותם כשקר ולצנן כשחם, לראות מה קורה איתם, להגן מפני החלזונות או הכנימות. הם יחזירו לי רגעים של חיוך ושל עצב, של דאגה ושל תסכול, אבל האושר הטמון בלראות אותם צומחים מעלה, מנפצים את תקרת הזכוכית של עצמם, כמה סיפוק יש בדבר הזה, זר לא יבין זאת.
אבל יש עוד עניין אחד, אולי החשוב מכולם: להיות גנן, ולא שאני מחשיב את עצמי גנן מדופלם, אז נהיה יותר מדויקים, לעבוד בגינה בסופי שבוע זה בעצם להיות אופטימיסט חסר תקנה. זה מקצוע שכולו התערבות על העתיד. כשאתה מטמין פקעת של חצב או זרע של תורמוס בתוך הבוץ של דצמבר, אתה לא רואה כלום בעיניים הפיזיות, אבל בדמיון העתיד? אתה כבר רואה אותה, פריחה משוגעת. הצלחה. בספרו ״שנת הגנן״ אחד הספרים הכי מצחיקים שקראתי, מתאר הסופר הגאון הצ׳כי קארל צ׳אפק
“הגנן הוא אדם החושב לעתיד. אם הוא מגדל ורדים, הוא חושב על האביב הבא. אם הוא נוטע עצים, הוא חושב על העשור הבא. הגנן אינו חי בהווה; הוא חי תמיד בעתיד כלשהו. בעודנו עומדים בדצמבר, הוא כבר רואה בעיני רוחו את חודש יוני״
וזה למה אני אוהב את הגינה, אוהב את האדמה. הגינה מלמדת אותי כל פעם מחדש כלל מאוד פשוט שאני מנסה לקחת איתי גם לעבודה ולחיים בכלל: התפקיד שלנו הוא להחזיק בראש את תמונת העתיד הצבעונית, את הכלנית והאפונה הריחנית, גם כשההווה נראה סתום, מחניק, חסר מעוף כמו ערימת אדמה, לדעת שפעולות קטנות שאנחנו עושים היום לא תמיד נראות מרשימות ברגע הראשון, אבל הן הפריחה
של המחר.
צאו לטייל בטבע
לא חייבים רחוק, גם באדנית של השכן אפשר למצוא פריחה
צברו כוחות וחשבו על העתיד, הוא יפרח
סופ״ש נעים לכולם,
אדם
הפלייליסט של הניוזלטר: כי אם כבר תקראו אותי, לפחות תעשו את זה עם משהו נעים באוזניים