הנאום שלא יקרה לעולם

וחבל שכך, כי מגיע לנו יותר

30.9.25

אזרחי ישראל,

אני עומד כאן לפניכם הערב, ערב יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה שלנו. היום שבו כולנו נדרשים לעצור. להתבונן. לשפוט את עצמנו. לשפוט את מעשינו. לבקש סליחה.
אני עומד כאן לא רק כראש ממשלת ישראל, אלא כאדם. כאב. כאח שכול. כיהודי. אני עומד כאן כי כך רצה הגורל וכך רציתם אתם, שאעמוד בראש המדינה הזו כבר למעלה מ-17 שנה.

ומפני שמדינת ישראל היא אהבת חיי, מפני שאין דבר בעולם שיקר לי יותר מהביטחון שלכם, מהביטחון שלנו, מהעתיד שלכם, מהילדים שלכם, אני עומד כאן הערב ואומר לכם את האמת:
אני מאמין בכל ליבי שלא חטאתי. לא פשעתי. לא בגדתי. כל מעשיי, כל החלטה, כל מילה, היו ויהיו תמיד כשטובת המדינה בראש מעייני.
אבל מה שמנהיג אמיתי יודע על בשרו הוא שלפעמים גם כשהוא צודק, אנשים נפגעים. לפעמים גם כשהוא הולך בדרך הנכונה, אחרים נופלים בצד הדרך. ולפעמים, דווקא כשהלב מלא בצדקת הדרך ואמונה שלמה - צריך לעצור, להביט במראה ולבקש סליחה. זוהי הרי, המהות של יום הכיפורים.

אזרחי ישראל,

לא רצינו בכך, אבל אנשים נפגעו. אנשים עדיין נפגעים. ואני רוצה לבקש מהם סליחה. סליחה על אותו יום ארור לפני כמעט שנתיים. על 1,139 החיים שנגדעו באכזריות שאין לה שם.
סליחה מהחטופים והחטופות, אחים ואחיות שלנו שנלקחו מבתיהם ושחייהם נעצרו מאז. סליחה שלא הצלחנו לשחרר את כולכם בעסקה הראשונה. סליחה שאתם שם כבר 725 ימים.
הגיהנום שאתם עוברים אינו גיהנום על פני האדמה, אלא מתחתיה. ואני יודע זאת. ואני רואה אתכם.

סליחה גם מ-913 החיילים והחיילות, האמיצים והאמיצות, שנפלו מאז תחילת המלחמה. סליחה משפחות יקרות. אף אחד מאיתנו לא רצה במותכם. לא אני. לא הממשלה. לא העם.
אבל המלחמה הזו, שהוטלה עלינו לא ברצוננו, היא מלחמה על עצם קיומנו. היא אינה מרחמת על איש. ואתם ומשפחותיכם, הקרבתם את היקר מכל, את החיים שלכם כדי שלכולנו יהיו חיים משלנו. אני מבין את הכעס. אני מבין את התסכול. אני מבין את השבר. מי כמוני יודע מה זה לאבד אח. בשר מבשרך. הכאב גדול. ומגיעה לכם סליחה.

אזרחי ישראל,

דווקא מתוך הכאב הזה, מתוך הדמעות, מתוך השבר, אנחנו נושאים עינינו קדימה. אנחנו עם שלא נכנע, שלא נשבר, שלא מאבד תקווה. כך היה וכך גם יהיה. וכפי שנאמר בנביא ישעיהו: “קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה’ עלייך זרח” - כי גם אחרי הלילה החשוך ביותר, יעלה האור.
נמשיך להילחם. נמשיך להגן. נמשיך לבנות כאן עתיד טוב ובטוח לילדינו.
זו השליחות שלי. זו החובה שלנו. וזו הבטחה שלא תישבר לעולם.

קוראים יקרים,
ביום הכיפורים הזה אני מבקש מכם דבר אחד, לשאול את עצמכם:
איך בכלל הגענו לכאן?
איך ייתכן שמדינה חזקה, חכמה, חדשנית ומלאת כישרון הפכה למדינה שמונהגת על ידי פחד, עייפות והרגל?
איך קרה שהפסקנו לדרוש אמת, והתחלנו להסתפק בסיסמאות?
איך קרה שוויתרנו על אחריות בראש ובראשונה מהמנהיגים שלנו?
ולמה לא מגיע לנו נאום כזה?

אז כן, ביום הכיפורים הזה, לצערי לא נקבל את נאום הסליחה ממנהיגינו.
אבל נוכל לנאום אותו לעצמנו.
אנחנו יכולים לייצר דרישה לשינוי.
אנחנו יכולים לסרב לקבל את מה שאינו ראוי.
יש לנו הזדמנות לבחור אחרת.
אם לא נעשה את חשבון הנפש הזה עכשיו, נשאל את עצמנו האם אנחנו לא ראויים ליותר, הוא ייעשה בשבילנו. ושם, כבר לא תהיה יותר הזדמנות לסליחה, לעצמנו.

גמר חתימה טובה,
אני גאה בכם מאוד,
אדם

יש לנו פלייליסט נהדר לניוזלטר - ממליץ בחום ליציאה מיום הכיפורים לתוך סוף השבוע: