האיש שעמד בדלת
רגע הירואי אחד הוא תולדה של ערכים ומוסר שחיים על פיהם יום יום
30.10.25
אני קורא עכשיו ספר ״הבית שאנו בונים יחד״ של הרב יונתן זקס.
באופן עקרוני, זהו. אפשר לסיים את הניוזלטר הזה כאן.
משום שהספר הזה הוא קריאת חובה לכל אדם בגלובוס. נקודה.
אבל אני אמשיך. כי הספר הזה הוא לא הסיפור שרציתי לספר.
הוא רק המבוא לאיש שעמד בדלת. תרתי משמע.
אחד הפרקים בספר, פרק ״קורבנות״ למי שממש מתעקש, מסתיים עם כמה משפטים על סיפורו של פרופסור ליביו ליברסקו. זה האיש:
הכמה שורות האלה משכו אותי עמוק לתוך מחילת ארנב, כי לא בכל יום אתה שומע סיפור כמו שלו. מה הסיפור אתם שואלים? בגיל 76, פרופסור ליביו ליברסקו, קם בבוקר של ה-16 באפריל שנת 2007 כמו עוד בוקר רגיל בחייו של מורה באוניברסיטה. רק שהבוקר הזה היה קצת שונה, בלשון המעטה. כי באותו בוקר פרץ לאוניברסיטת ורג׳יניה טק בחור בשם נוריס הול. ליברסקו לימד בכיתה 204. נוריס הול בחר דווקא את הכיתה הזו. וליביו הצמיד את גבו לדלת כדי לעכב את היורה על מנת שתלמידיו יוכלו לקפוץ מהחלון. רוב תלמידיו נמלטו וניצלו. ליברסקו נורה למוות דרך הדלת. ובאופן שבאמת אין דרך להסביר, מסוג צירופי המקרים שאתה תופס את הראש ואומר ״לא יכול להיות״ זה קרה ביום הזיכרון לשואה והגבורה וליביו ליברסקו הוא ניצול שואה... אין מילים.
ככה מצאתי את עצמי, מרותק לאיש. הוא נכנס לי ללב בלי לבקש רשות.
דלת כבדה. כיתה פשוטה. חלונות שנפתחים מהר. בפנים, מורה בן 76, שהגוף שלו דק מכל מה שעובר עליו בחייו, אבל עמוד השדרה שלו עשוי מפלדה. הוא נצמד למשקוף, מחזיק את הרוע המוחלט רק עוד כמה שניות בחוץ וצועק לתלמידים שלו: ״החוצה! עכשיו! מהר!״
אני יושב וחושב, מה מוביל אדם לעשות דבר כזה?
נכון שזה רגע הירואי אחד אבל כנראה שהוא נטווה מכמה חוטים שנקשרים יחדיו. הנה התיאוריה שלי:
1. זהות של שורד - ב״האדם מחפש משמעות״ (עוד ספר חובה למי שלא קרא) מתאר
ויקטור פרנקל באופן מעורר השראה כיצד הדבר האחרון שהולך לאיבוד הוא
היכולת של האדם איך להגיב לסיטואציה. פרנקל מסביר שזו למעשה החירות
האינסופית. אף אחד לא שולט ולא יכול לשלוט באיך שאני אגיב למה שקורה לי. זה
לא שורד השואה הראשון שאני רואה שהוא פיתח שריר של מעשה. להיות האיש
שעומד חוצץ. כנראה שמי שראה מה קורה כאשר אין מי שעומד בפתח, מפתח שריר
מוסרי שלא מחכה למחיאות כפיים. נראה לי שכתבנו על זה כבר ניוזלטר אחד
״להיות הגלגל כשצריך אותי״.
2. שליחות של מורה - מורה טוב לא מעביר ״חומר״, הוא מעביר ערכים. להגיד ״הדלת
עליי, החיים עליכם״ זו למעשה גרסה קיצונית של אותו מקצוע.
3. אוסף של בחירות קטנות – אומץ גדול, רגע הירואי אחד, הוא אוסף של בחירות
כן/לא קטנים לאורך החיים: לומר את האמת כשהיא לא נוחה, לא לחתום כי צריך
או נהוג, לקחת את הדרך הארוכה בעולם של קיצורי דרך. כשהחיים על הכף אין
דרך למוח שלנו ״לבחור ערכים״, אנחנו פשוט פועלים באוטומט על הערכים עליהם
גדלנו ועל דפוסי הפעולה שבאים לנו באוטומט.
החיים עוברים, הזמן נוסע, וכדי להיות מסוגל לפעול בדרך כה הירואית אני זקוק לעוד תרגול. אולי כולנו. ובכל יום יש לנו דלתות קטנות, הרבה פחות מסוכנות מהדלת של ליביו – לא להאשים כשקל, לתת קרדיט כשלא שמים לב, לעצור דיבור ציני בישיבה... אם אני אתאמן, אני אגיע מוכן.
אז בסופ״ש הקרוב, אני הולך לעשות תרגיל שייקח לי בדיוק 5 דקות ואני מזמין אתכם לעשות אותו גם
דף A4
עט או עפרון
למעלה כותרת: הדלת שלי בשבוע הבא
ואז שתי שורות:
1. על איזו דלת אני הולך לשמור ולהיות אחראי השבוע?
2. איזה חלון אני פותח לאחרים?
אני אחזור לזה בדיוק בעוד שבוע ואני בטוח שזה יעשה לי טוב, ואמן שגם לכם.
ומה אני לוקח מזה, כאבא, כמנהל, כבן אדם?
וואללה, אנחנו לא חייבים להיות גיבורים.
אנחנו כן חייבים להיות אנשים שעומדים במקום הנכון בזמן הנכון.
ולפעמים זה אומר להכניס את הגב שלנו לדלת כדי שמישהו אחר יקבל עוד חלון של הזדמנויות.
סופ״ש נעים
אני זונח לתמיד את ה״גאה בכם מאוד״ (וזו הפעם האחרונה שתראו/תשמעו אותו),
אדם
נוספו כמה שירים ממש מרגשים וטובים לפלייליסט שלנו, שאורכו כבר 4 שעות ודקה!!