קורה, תחזרו, תנצחו

לפעמים צריך לדעת מתי לעצור, בכדי להיות מסוגל לנצח בטווח הארוך

20.5.26

בצבא היה לי העונג לישון מעל עמית הוכמן (בלילות שבהם זכינו למיטות קומתיים ולא ישנו בשטח), ודאגתי לנצל את הפוזיציה כדי להציק לו רבות. אין מה להגיד, עמית די סבל ממני. מהצד השני, עמית תמיד היה מדוגם ודאג לסדר את הציוד שלו כל כך בקפידה, והמיטה תמיד הייתה מתוחה כך, שלהציק לו באמת היה מצווה בנוסף, תמיד הפתיעה אותי היכולת שלו להיות גם קיבוצניק מחצור וגם אוהד שרוף של מכבי תל אביב. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע.

בצבא, הוכמן היה מה שנקרא ״פדלאה לייט״.
לא האיטי בחבורה, אבל בטח לא המהיר.
לא מהאנשים שהריצה באה להם בקלות, מקום טוב באמצע.
לייט בלומר קלאסי.

בשנים האחרונות הוא לקח את עניין הריצה כמה קילומטרים רחוק מדי. כמה רחוק? נניח, 160 קילומטרים. באמתחתו כבר כמה אולטרה מרתונים מפוארים, מרתון מתחת לשלוש שעות, וכל זה תוך כדי שהוא מגדל ארבעה ילדים ומנפק בצק פיצה מושלם. עמית החליט שהוא נכנס באמ אמא של עולם הריצה, וביצע. בסוף השבוע האחרון הוא התייצב בצרפת למרוץ של 160 ק”מ. 24 שעות רצופות של ריצה. שנה שלמה של אימונים מפרכים, מוכנות מנטלית מלאה, משמעת ברזל.

ספוילר: הוא לא סיים את המירוץ. אחרי 12 שעות הוא פרש.

הסיבה? משהו לא טוב שהוא אכל בבוקר, כאבי בטן עזים במירוץ שהכל חייב לתקתק. שנה של הכנות התנפצה בגלל ארוחה אחת.

ואני? אני מה זה גאה בו על הפרישה הזו.

1986. אסון הצ’לנג’ר. חללית של מיליארדי דולרים, פאר הטכנולוגיה האנושית, שהתפרקה לחתיכות 73 שניות לאחר השיגור. הסיבה לא הייתה כשל במנועים העצומים או במחשבי הטיסה. הסיבה הייתה ה O ring - אטם גומי קטן, בעלות של דולרים בודדים, שאיבד את הגמישות שלו בגלל הטמפרטורה הקרה בבוקר השיגור. מדובר באחד הסיפורים המרתקים, שכבר מזמן הפך להסבר של תופעות חברתיות וכלכליות. בין אם זו מעבורת חלל, ארגון עסקי או גוף של רץ אולטרה מרתון, נקודת הכשל הסיסטמית היא כמעט לעולם לא הרעיון הגדול. להפך, היא הפרט הקטן, האזוטרי, זה שנראה שולי לעומת המאמץ הכולל. אתה יכול לבנות מערכת אימונים מושלמת במשך שנה, אבל אטם הגומי שלך יכול להיות כריך פגום בבוקר המירוץ. (הוכמן, תגיד, מה אכלת?)

באופן שרק היקום יכול להסביר, נחת השבוע בתיבת המייל שלי ניוזלטר עם שיחה מרתקת בין שני מומחי ביצועים, בראד סטולברג ומייקל שרטר. הם דיברו על כך שהמלכודת הגדולה ביותר של אנשים בעידן הנוכחי היא חוסר עקביות, המרדף אחרי החפץ הנוצץ הבא במקום היצמדות ליסודות שאתה בוחר לאורך זמן. הם גם דיברו על כך שלפעמים, הדברים הפיזיים הקשים שאנחנו עושים הופכים למקום הנוח שלנו. הם הופכים לבריחה מהקושי האמיתי. ״אני מכיר אנשים שיכולים לרוץ 100 מייל בלי לעצור״, אמר שרטר, ״אבל הם יחטפו פאניקה אם אבקש מהם לשבת לבד עם המחשבות שלהם במשך 10 דקות״.

חזרה לעמית. לרוץ 160 קילומטר זה קשה פיזית, אבל עבור אולטרה מרתוניסט שהקדיש את חייו לרוץ כל שבוע בין 150 ל 200 קילומטר, להמשיך לרוץ לתוך הכאב זו ברירת המחדל. זה לא משהו שבכלל מזיז לו. הוא התרגל לכך. זה המגרש הביתי שלו. הקושי המנטלי האמיתי, הדרמה האמיתית של אנשים כמו עמית הוכמן הוא היכולת לעצור. להסתכל לאגו בעיניים, לכל מה שאנשים כמוני שלא עושים רבע מזה יגידו, ואחרי שנה של אימונים וכל כך הרבה הקרבה, להבין שהגוף אותת לך: ״עד כאן״, ולקבל החלטה רציונלית, קרה ואמיצה - לפרוש.

אנחנו נוטים להעריץ את מי שממשיך בכל מחיר, את מי שרץ לתוך הקיר ושובר אותו. דבקות במשימה, נכון? אבל גדולה אמיתית היא לא סבל לשם סבל. סבל לשם סבל הוא רעיון די טיפשי. גדולה היא היכולת לנהל מאבק משמעותי שמתיישב עם הערכים שלך, ולדעת מתי המערכת הגיעה לנקודת כשל שמחייבת עצירה. הוכמן לא סיים את ה 160 ק”מ שלו בצרפת, אבל הוא ניצח במשחק המנטלי החשוב ביותר: לדעת שגם החיים הם ריצה למרחקים ארוכים, ושמנצח מי ששומר על המכונה שלו בשביל האתגר הבא.


מה האתגר הבא, אתם שואלים?
הנה מה שעמית שלח לי היום:

קורה, תחזרו, תנצחו

חג שבועות שמח
אדם

* ניוזלטר זה מבוסס על שיחות הבוקר שלי, זיכרונות ממיטות קומתיים, והשראה ענקית מהאנשים שלא מפחדים לעשות דברים קשים, וגם לא מפחדים לעצור.

רוצים לשמוע משהו?
שימו פליי על הפלייליסט של הניוזלטר, שמאגד את כל השירים שהופיעו בניוזלטרים בשנתיים האחרונות, מובטחת הנאה צרופה!