חיים כל יום מחדש
הדס מדהימה, והיא רק מוכיחה לי שוב שהשאלה הגדולה היא לא מתי נמות אלא איך עדיף לחיות בזמן שיש לנו
24.7.2025
הדס היא הוטרינרית שלנו. יש לנו איתה היסטוריה ארוכה. מעבר לעובדה שהיא גרה ממש לידינו (וטרינרית שכנה זה ממש ממש נוח) אנחנו הבנו שהכי נכון עבור הילדים השניים שלנו זה שהיא תטפל בהם. כך היה עם קווידו, כלב ביגל יפהפה עם חוש ריח לא מהעולם הזה ולא מעט שריטות שכליות. קווידו היה הילד הראשון שלנו, לפני הבן הבכור שלנו וכשהוא הגיע ואחריו עוד 2 בנות הוא נדחק מטה בשרשרת הערך וקיבל מעט מאוד יחס ואהבה. ככה זה הורים צעירים, גם כשנשארת לך דקה לעצמך נדיר שאתה מוציא אותה על הכלב. יחד עם זאת היו לו חיים נהדרים והוא שרד אותם כמעט 16 שנה. הדס היא זו שהזריקה לו חומר והרדימה אותו בצער רב ודמעות כאשר כבר לא היה יכול ללכת והתחיל להשתין על עצמו. ״זהו אדם, זה נגמר״ אני ממש זוכר את המילים שלה. לסוניק החתול שלנו יש סיפור מעניין, אני ומיטל יצאנו לעשות הליכה לנען ופתאום אנחנו שומעים יללה מהשיחים בצד הכביש. אני כמובן יורד לראות מה זה מיטל צועקת עליי ״תיזהר! יש נחשים!״ ואני מגלה חתול מכוער ומפוחד, בן אולי שבועיים זרוק שם בשיח. הרי ברור לי מה קרה – מישהו פשוט הניח אותו שם, ובערב הוא כבר יהיה טרף קל לזאבים והשועלים. עשינו הסכם בינינו, אמרנו אנחנו ממשיכים עד נען ואם בחזור הוא עדיין פה – מנסים לקחת אותו. סוניק לא הסכים שנחזיק אותו אבל הממזר הקטן בן השבועיים הלך 2 קילומטר אחרינו עד לבית של.... הדס. שם כבר קיבל זריקות, תרופות, צ׳יפ, נפתחה עבורו כרטיסיה ומאז ועד היום הוא חתול מפואר שאנחנו מאוד אוהבים, צייד על וחלק בלתי נפרד מהטמפרמנט של הבית. את הדפקט הנוסף, לוקאס, אני הבאתי לפני שנה וחצי, פוינטר גרמני יפהפה, חמוד שאין דברים כאלה, אצן על והפרטנר שלי לריצות, לאימונים, לשיחות וסתם כשבא לי לצחוק קצת או להתפנק. גם הוא קיבל לאורך הדרך, ולמרות גילו הצעיר, לא מעט יחס מהדס, שרק לפני חודש וחצי הורידה לו את הבייצלעך.
אז זו הדס, וזה הקשר שלה למשפחה שלנו, ולילדים השניים שלנו. וביום ראשון כשצלצלנו אליה כי לסוניק היו עוד פעם תולעים (בלתי נסבלת התופעה הזאת) היא סימסה לנו חזרה ״לא אני לא בבית, אני בבלינסון, יש לי גידול במוח״.
.
.
.
.
.
הפאוזה הזאת הכרחית כי הודעה כזו שותלת אותך אילם וחסר יכולת תגובה. זה היה ביום ראשון, ביום שלישי בבוקר היא כבר פרסמה פוסט בפייסבוק ויש לי הכבוד פשוט להעלות אותו כאן. נכון, אתם לא מכירים את הדס, אבל באמת שלא צריך, מה שחשוב זה לקרוא את מה שיש לה להגיד. לראות את הדרך בה היא מתמודדת עם הבשורה, את הגישה שלה לסיפור ובעיקר את המסקנה הכ״כ חשובה –
למדו להעריך את הדברים בחייכם.
למדו ליהנות מהם.
למדו לחיות אותם.
לא איתם.
יש משפט שכל הזמן אומרים: ״חיים רק פעם אחת״ (YOLO). אבל אני אומר, ההפך הוא הנכון וככה באמת צריך לחיות כי ״מתים רק פעם אחת. חיים כל יום מחדש״.
אז עכשיו אני מפנה את הבמה להדס. היא ראויה לה ומעבר.
הפוסט שלה גרם לי צמרמורת וגם דמעות. ויש הרבה מאוד מה ללמוד ממנו, ממנה.
תחזרי, אנחנו רוצים לראות אותך ברחובות שלנו אבל הילדים השניים שלנו – אף יותר!
Ferdinand Hodler (1853–1918)
“שקיעה באגם ז׳נבה”
צייר וציור שתפסו אותי חזק. שקיעות נולדות מחדש כל יום. בדיוק כמו החיים.
סופ"ש נעים לכולם
אני גאה בכם מאוד,
אדם
לינק לפוסט של הדס בפייסבוק
״אני אתחיל מהסוף וממה שאני יודעת: יש לי גידול במוח. הוא באונה שמאל קדמית, הוא צריך ללכת. ממאיר? שפיר? לא יודעת, לא עשיתי עדיין MRI.
קיבלתי אתמול מכם עשרות ואולי מאות הודעות של אהבה, דאגה ותמיכה. חיממתם לי את הלב וזה נפלא כי המזגן פה בבית החולים עובד חזק. תודה!
אתם רוצים לדעת איך עליתי על זה ככה פתאום בגיל 44. אני מבינה את זה. גידול זה מפחיד. מוח זה מפחיד. כולם רוצים להישאר בריאים כי בחייאת קשה פה גם ככה.
אז הנה התשובה איך להימנע מסרטן במוח:
אי אפשר.
האם ידעתי ממנו ממזמן? כן. היו סימנים? מלא. עשיתי משהו? כן.
וזה לא עזר כי ככה זה. זה במוח בתוך קופסה חמודה עם שיער מטופח ולא רואים כלום.
כבר שנים שאני סובלת מהזעות לילה קשות. עברתי לפחות 4 רופאים שבדקו הכל! כולל בדיקות נדירות למדי ויקרות. אבל זה ממצא שמתאים ללימפומה או למחלות זיהומיות קשות או לגיל הבלות ויצא שאני אישה.
רופא המשפחה שלי הוא רופא מדהים. הוא חפר בספרות, הוא בדק הכל. הוא שלח אותי ל-CT בית חזה ובטן, עם ובלי חומר ניגודי ולא מצא כלום. אספתי שתן 24 שעות כי התלוננתי על שתייה מרובה והשתנה מרובה ולא מצאנו כלום.
בשנה האחרונה התחילו מדי פעם כאבי ראש. פעם בחודש כזה ואחר כך פעם בשלושה שבועות. בהתחלה אקמול עזר, אחר כך שניים או שני אדוויל או שני אופטלגין ולפעמים גם זה לא.
טוב נו, למי אין כאבי ראש? ועוד בשנה כזאת? אפילו לא הלכתי לבדוק את זה מרוב שזה מטופש.
שחר עבד שעות ארוכות מאוד והילדים היו עלי כמעט לגמרי והעבודה והבית...
בקיצור - הבנתי שאני צריכה להזיז את הגוף.
יצאתי לריצות בוקר וזה עזר! הכאבים נעלמו.
אבל אז זה הפסיק ושוב סבלתי מכאבים בשכמות ובגב. אז החלפנו מזרון. וזה עזר!
במקביל החלפתי את המשקפיים שלי כי בגיל 44 צריך לפעמים מולטיפוקל. וואלה יופי. האופטומטריסטית שלי שאלה: "את יודעת שאת פוזלת?" לא ידעתי. זה עלה לי אלף שקלים נוספים הפזילה הזאת. לתקן פזילה עם משקפיים זה יקר.
ואז שמתי לב שאני כל הזמן צועקת בבית ושהילדים מדברים חזק וזה בלתי נסבל לי כבר לחלוטין. אז הלכתי לפסיכיאטרית והתחלתי לקחת פריזמה וזה עזר!
נכון. מדי פעם כאב לי הראש, שנת הלילה שלי הייתה קלה מאוד, כל היום הייתי עייפה מאוד, לחוצה מאוד אבל תפקדתי עשר. הבית היה מסודר, הלקוחות היו תחת מעקב והילדים היו מטופלים. אפילו השיער שלי התארך ונראה מצוין.
נעבור את התקופה הזאת ונשתקם.
אז הייתי קצת פחות פעילה בועד הכיתה והפלתי משימות על הורים חמודים אחרים. הרגשתי אשמה אבל פשוט לא עמדתי בקצב שלהם. חשבתי שזה נורמלי כי הם צעירים ממני באיזה 6-8 שנים. ככה החיים, לא?
וכל הזמן אני יודעת. יש לי גידול במוח. אבל לא ביקשתי CT ראש כי כשאמרתי לרופאה אחת מומחית היא אמרה לי שתסמין של הזעת לילה ושתייה מרובה (5 ליטרים ליום) לא מתאימים לגידול ראש וזה גם ככה נדיר מאוד.
לא התעקשתי על זה.
אני רופאה ואני מאמינה לספרים. וכיביתי את האזעקות העדינות של המוח שלי כי למי יש זמן עכשיו לשטויות האלה.
לפני 12 ימים התחיל כאב ראש. סתם כזה קל ומציק. לא עזר לי אדוויל. לא עזר לי אופטלגין. גם לא שניים.
חשבתי שאני רגישה לפריזמה ובכלל סבלתי מדפיקות לב הולמות אז הפסקתי לקחת את זה בבוקר.
לא עזר. הכאב נמשך.
שחר התחנן שאני אלך לטפל בעצמי אבל לכולם יש כאב ראש! זה יחלוף. כמו תמיד.
אחרי 8 ימים של כאבים לא היה לי כל כך תיאבון. פתאום הרגשתי ממש רע והקאתי. שתיתי מים ואז הקאתי גם אותם.
נסענו למוקד של קופת החולים וקיבלתי עירוי של נוזלים ושל אקמול והרגשתי טוב מאוד ויצאנו למסעדה אחר כך והיה לי כיף ושמח וחזרתי לשגרה.
באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. סתם התהפכתי במיטה, עירנית ועם כאב ראש, בעיקר בצד ימין ברקה ובאחורה של הראש.
במהלך היממה הזאת הקאתי 4 פעמים ולא אכלתי כלום.
יום למחרת, אחרי ששחר עשה ספונג'ה ואז ניקה קיא שלי, נסענו למיון.
בדיקות דם ו-CT ואז עוד CT עם חומר ניגודי. ואז הפניה לבילינסון למחלקת נוירוכירורגיה. באמבולנס צהוב כי עכשיו אני באחריות המערכת והמערכת דואגת.
וככה הגעתי לפה...
מתייחסים אלי נהדר. הגידול מכאיב לי בעיניים אבל הסטרואידים מקלים מאוד. האוכל פה ממש טעים במערך לנוירוכירורגיה - מרכז רפואי רבין - בי"ח בילינסון והצוות נהדר.
אני לא יודעת מה ימצאו ומתי יוציאו ואיך זה ילך.
יש לי הרגשה שהכל הולך להיות בסדר גמור.
זה גם לא הסיפור שלי בעצם. לא ממש.
אני מאוד פאסיבית פה. אומרים לי לאכול ואני אוכלת. נותנים לי תרופה ואני לוקחת. אני פוגשת רופאים, עושה בדיקות, נכנסת לקצב של המחלקה.. מציאות חדשה.
הסיפור האמיתי פה הוא להתחיל לראות. לראות כמה אני מוקפת בטוב. כמה המשפחה שלי מופלאה, הילדים שלי משוגעים עלי וקשורים אלי ודואגים לי נורא אפילו שאני כל הזמן צועקת בבית. שחר מסור ואוהב באופן שרק שחר יודע. הוא מרגש ומופלא ובחיי אני לא מאמינה כמה זכיתי.
ההורים שלי התייצבו מיד לעזור. אמא שלי החמודה מיד הכינה קציצות לכולם, ההורים שלי ואחותי המופלאה טיפלו בילדים ופשוט נתנו לנו מרחב שקט לטפל במה שצריך.
אח שלי קנה לי שוקולד כי שוקולד מרפא הכל. הוא מצחיק אותי והוא חמוד. ההורים של שחר עוזרים לנו היום ויבואו לבקר עם כל האהבה והדאגה שלהם.
ומסביב - אתם.
כולם. וואו. כמה מילים טובות! כמה הצעות לעזרה! כמה חמ"לים שנפתחו כדי לעזור לי לקבל רפואה טובה, כמה הבעת הערכה על סתם מי שאני.
היו לי 24 שעות מטלטלות ומופלאות. לא בכיתי, בעיקר צחקתי וחייכתי והתמלאתי באושר ואופטימיות. תודה רבה מקרב לב!
אני לא יודעת להגיד איך ללכוד גידול במוח לפני שהוא עושה צרות, אבל נראה לי שאתם כולכם יודעים איך לעזור לי להחלים ממנו. תודה רבה רבה רבה! ממש!
יהיה בסדר. אני אעבור את זה כי יש לי אחלה צוות. זה מסע קצת נאחסי, קצת כואב אולי, קצת מקלקל את השיער שלי ואולי ישנה לי את כל החיים.
אני מפחדת, בעיקר מלהיות סיעודית או נכה או סתם קצת לא סימטרית.
אבל אלו הקלפים שקיבלתי ועכשיו אני הולכת לעשות מזה לימונדה.
אני מוקפת בכל כך הרבה טוב, באהבה ובהומור. זה המוח שלי והוא לא רוצה להרוג אותי. הוא רק רצה שאשים לב שלכולם אכפת כל הזמן ואני סתם לא ראיתי.
אני רואה עכשיו.
תודה! תודה על החלק שלי בתוך עולם של אנשים מופלאים. תודה שאני חשובה ושמחכים לי בבית ושנגעתי בכל כך הרבה אנשים.
תודה על המשפחה שלי. על שחר והבנים, על אמא ואבא, על שירי ויונתן, על איקי ויענקי ואורית ופזית וכל האחיינים והאחייניות והמורחבים ועל סער ורקפת שהם לא אחים אבל הם כן אחים.
תודה למושב סתריה! וואי. איזה מקום קסום עם אנשים שופרא!
תודה לכל החברים הנהדרים שלי ולכל הלקוחות שלי לאורך השנים שהם נאמנים, טובי לב, אמפתיים, מצחיקים ומרימים.
כולכם מאה ממאה. אני באורות!
תיכף אני מחלימה. מבטיחה.״
*הניוזלטר הזה נכתב לפני העדכון האחרון של הדס בו היא הודיעה לנו שהגידול שלה סרטני וקטלני ושהיא, ובכן… אולי תמות.
.
.
.
.
.
שוב נשתל באדמה, הפעם חזק יותר.
אבל הדס מבהירה, כולנו נמות מתישהו. ואני מוסיף אולי זה השאלה הגדולה היא לא מתי נמות אלא איך עדיף לחיות בזמן שיש לנו.
עצוב... קיוותי לסוף טוב עבורה ועבור כולכם. אתפלל לנס