תסכימו להיות נוכחים

כל הסיפורים שחולפים לנו מול העיניים יום יום ואנחנו פשוט לא שמים לב אליהם

1.1.26

הרומן שלי עם בון איוור (Bon Iver) התחיל כבר לפני 15 שנה. בואך גיל שלושים. גיל כזה שאתה עוד לא יודע להגיד מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול, ומצד השני החיים כבר אומרים לך ״תשמע אדם, אנחנו חושבים שהגיע הזמן לתת תשובות קצת יותר מדויקות וברורות...״

אני קורא לזה רומן, כי באותה העת, נדלקתי על מלא. לא הייתי מעריץ של פוסטרים בחדר וקעקועים על הגוף, בכל זאת גיל 30. אבל כן מרצ’נדייז. חולצות, כובע, כן קראתי, התחלתי להכיר יותר עד השלמת כל הרפרטואר, טחנתי כל שיר, כל קאבר וכל זווית של הופעה חיה ביוטיוב. היו ימים שהגעתי מוקדם למשרד, שמתי רמקולים בפול ווליום ונתתי לג’סטין ורנון לפתוח לי את הבוקר עוד לפני הקפה.

היו גם פעמיים שהזמנתי כרטיסים וטיסה להופעות שלו באירופה. פעם בלונדון ופעם בציריך.
פעמיים זה לא קרה. נסיבות החיים הכריחו אותי לבטל.
ובאיזשהו שלב החלטתי - אם כבר פעם שלישית, היא צריכה להיות מיוחדת. מאז עברו שנים, ועד היום לא ראיתי אותו בלייב. אהבה שנשארה קצת מרחוק. אולי בכוונה.

מפה לשם, השנה ורנון הוציא אלבום חדש, SABLE ,fABLE, והוא תפס אותי כבר מההתחלה. אחרי שנים של אלקטרוניקה, שבירות קצב, קולות שעוברים דרך שכבות של עיבוד עד שאתה כבר לא בטוח אם זה אדם או מכונה, הוא חוזר לכתוב על החיים עצמם. על זמן שעובר, על אהבה בלי סימני קריאה, על יופי וטוהר. גם ג׳סטין ורנון גדל ב15 השנים האלה, כנראה שככה זה: כשמתבגרים, לא תמיד הולכים קדימה, לפעמים דווקא חוזרים למקור.

השיר Everything Is Peaceful Love נכנס לי מיד ללב. זה בון איוור קלאסי. מא׳ ועד ת׳. אבל הקראש האמיתי הגיע רק כשראיתי את הקליפ. לכאורה, אין בו כלום. אנשים מחייכים. חיות בוהות. אוסף של רגעים קטנים ויומיומיים. אין עלילה, אין פעלולים, אין אפקטים ועריכות, אין שילוב טכנולוגיות. אין שיא. אין ״וואו״.

אבל זה כמובן שקר גדול. כי הקליפ הזה עושה משהו מאוד חכם:
הוא לא מספר סיפור, הוא שם דגש על כל הסיפורים שחולפים לנו מול העיניים יום יום ואנחנו פשוט לא שמים לב אליהם. ומי שיראה אותו כמה וכמה פעמים יבין שהוא מאמן את העין. את השכל. את הלב.

חתול שמנסה לחלץ טונה מגיטרה (ואני מניח שעל הדרך גם יוצא שהוא מנגן), כלב עצוב שנשאר מחוץ לחנות עם שלט שאין כניסה לכלבים (לא מבין מה הוא עשה רע שזה מגיע לו), 3 אנשי עסקים חוזרים מפגישה מוצלחת על ריקשה, חברים שמתחברים בגשם (ואיזה חיוך על הפנים), גם בגיל 80 אין כמו השלוק הראשון של הקפה, ילד עייף שנרדם על הכתף של אבא, חיוך של אמת, חברות של ילדות, חיים חדשים, חיוך של סנטה, מזרן קשור לגג של אוטו... בפעם הראשונה אתה רואה ״שמחה״, הציניות מתפרצת ממך, למי יש זמן לכל הקיצ׳יות המאוסה הזו?, אבל בפעם השנייה משהו כבר נפתח, ובשלישית עוד יותר, ברביעית אתה קולט, פתאום נופל האסימון: מתי בפעם האחרונה ראית אנשים שלא רגילים שמצלמים אותם כשהם פשוט… רק בסדר. בלי הפייק של אינסטגרם, בלי עוד הישג חסר תקדים, פשוט שמחה של רגע שלא מבקש ממך להיות יותר ממה שאתה.

בעולם שבו כל פריים צריך להיות מדויק, נכון, להצדיק את עצמו, בון איוור מרשה לעצמו להראות רגעים שלא עושים כלום חוץ מלהתקיים. ואולי, דווקא בגלל זה, הוא כל כך נגע בי. 15 שנה אחרי שהתאהבתי לראשונה. 15 שנה שבהם העולם שלי הפך להיות כ״כ רועש, חסר מעצורים, מרוץ בלתי נגמר, עמוס פרשנויות והסברים, מגיע לו פתאום שיר וקליפ שמזכירים לי שהחיים עצמם, כשלא מנסים ללחוץ אותם ולהוציא מהם את המקסימום, הם אוסף של רגעים יפים עד כאב.

עזבו אתכם מאפקטים, עזבו אתכם מפעלולים, מזיוף. מרצון לבנות את החיים המושלמים שאתם רואים אצל אחרים באינסטגרם. פשוט תהיו. תסכימו להיות נוכחים בחיים שלכם.

ותחזרו לראות את הקליפ.
עוד פעם אחת.

סופ״ש נעים בחיים שלכם,
שנה אזרחית טובה ומוצלחת
מלאה ברגעים אמיתיים ויפים
אדם

61 שירים בפלייליסט שלנו כולל השיר של בון איווט, הסופ״ש הולך להיות מושלם לפלייליסט הזה!!!