חוכמת הבייגלה

26.12.24

ואז מגיעה השעה הזו. מחר בבוקר אני כבר אבטיח לעצמי שהיום זה לא יקרה שוב,
אני לא אתן לחולשות שלי לנצח אותי. ״מספיק אדם, מספיק לוותר לעצמך, מספיק להיות חלש!״ אני אגיד לעצמי שוב, בטון תקיף ולא מתפשר.

היום יעבור בנעימים, אבל אני כמו תמיד אסיים אותו תשוש, אחרי עוד אינספור ישיבות, מיילים, הודעות, טלפונים ומדידות. אשים פעמי הביתה, והיום, היום הוא שלי ורק שלי. היום הרי הבטחתי לעצמי בבוקר שאהיה חזק, ואני, חזק בראש, אעמוד בהבטחה הזו! אני אפתח את המקרר ואכין לי סלט ישראלי, עם קוטג׳, אחמם בנוהל 2-3 פרוסות של לחם בריא עם גרעינים וקמח מלא, עליו תבוא טחינה ״הר ברכה״ (רק הר ברכה) וכמובן פלפל ירוק חריף חתוך לטבעות. אני שבע. סיימתי להכניס מזון לגוף הזה היום.

ניצחתי. סיימתי את היום הזה ולא נכנעתי למקומות האפלים שלי, החשוכים. המקומות שאני יוצא לוזר ענק, המקומות שתמיד בבוקר למחרת אני כועס על עצמי. היום זה לא קורה. איי אם דה צ׳מפיון. אני אתיישב על הספה, אחשוב על היום שעבר, אארגן מחשבות למחר, אפתח את הטלוויזיה ואראה משהו ככה להרגיע את הנפש ולחתום את היום. אבל היא, ממזרית, מגעילה ומלוכלכת שכמותה.

היא כאמור, תגיע גם היום - השעה המקוללת.

כמה שאני מתעב אותה. זו השעה שבא לי משהו קטן, פרי או כמה אגוזים. הכי בריא, הכי טוב. אני אצעד בתחושת ניצחון למטבח. אני אעמוד חסר אונים מול המקרר ואבהה. אסרוק במבטי סריקה של אלופים, מלמעלה למטה. אעבור על כל המדפים והמגירות אחת אחת.

ואני אשהה שם, לעיתים כמה שניות לעיתים דקה ומעלה. בהייה שלא תועיל בכלום ולא תוביל לשום דבר. כי לא באמת בא לי תפוח עכשיו, וקלמנטינה תשאיר ריח של קליפה לאורך כל הלילה. אז אגוזים אמרנו? באמת אגוזים? מה אני סנאי?

ואם תהיתם, אני ברגע הזה, את היום הזה כבר הפסדתי. איזה מהפך! אל תתבלבלו, זה לא משהו חריג, זה כולה עוד הפסד שמצטרף לשורה ארוכה של כישלונות מפוארים. יום אחרי יום. ריטואל של לוזריות. כרוניקה של מפלות ידועות מראש. והכי מעצבן - היא תשהה שם, בביטחון העצמי המופרז שלה, יודעת שאני אגיע אליה בסופו של דבר. למעשה היא ידעה את זה כבר מאתמול אחרי עוד הפסד שלי. היא אטומה בקליפס בכדי לשמור על הטריות, בוהקת ונוצצת. והנה הזבלה הזאת באה אליי, אט אט היא יוצאת לאור מהמגירה החשוכה. הסמיילי הצהוב שפרוס עליה בגודל של כדור באולינג יחייך אליי בשחצנות ויהירות גם הלילה, יזכיר לי כמה שאני אפס מאופס. ככה נראה מישהו שעולה לזירת אגרוף עם עיניים קשורות. הנוק-אאוט זה רק עניין של בחירה ועיתוי. התבוסה כבר נראית באופק.

איזה אופק בראש שלי? מרחק נגיעה. לו רק היה לה מצפון, זה כמובן היה מעיק עליו, לשים ככה מכשול בפני עיוור. אבל אין לה מצפון, יש לה שומשום. ומלח. שעוד שנייה ייכנסו אליי לבטן, ויהפכו בתהליך של טרנספורמציה מולקולרית מקמח, שומשום ומלח לרגשי נחיתות ותחושות של קורבנות. תודו גם אתם איזה דבר מטורף זה הטבע. יש כאן תהליך יותר מרשים מהגולם והפרפר, יותר חזק מהיווצרות הקרחונים, יותר מופלא מהמסע של הסלמון נגד הזרם, זה ממש המדע הבלתי נתפס בהתגלמותו.

כל ערב זה אותו סיפור משוגע. סיפור של מעבר בשניות בודדות מחומר פיזי שיצא ממפעל ונארז בשקית אדומה, לתחושה שאי אפשר לקנות לעולם. לתחושת אפסות וקטנות, זו שבאה מהאזורים הלא מוחשים, הבלתי מושגים.

וזה אם אתם שואלים אותי, חוכמת הבייגלה.

אני גאה בכם מאוד (כי אתם חזקים)
וקצת פחות גאה בעצמי (כי אני חלש),
אדם