למחרת

20.2.2025

היום, ביום קשה כל כך, אין מקום לניוזלטר הרגיל. ארבעה חטופים ישראלים שהוחזקו בעזה למעלה מ-500 ימים חוזרים היום הביתה – לא כפי שקיווינו, אלא לטקסי קבורה, אחרי התעללות אכזרית של החמאס. שניים מהם ילדים קטנים. זהו יום של אבל וכאב לכל ישראלי.
ברגעים כאלה, כשהלב כבד והמילים מתקשות, אני תמיד בורח ונאחז באומנות, בשירה, בכוחם של המילים לחבק ולתת משמעות.

למחרת / לאה גולדברג
הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד
וּקְצָת שָׁחֹר וְאֵין לֹבֶן בָּעִיר
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאוֹד
וְהֶעָבָר הַיּוֹם - עָבָר מְאוֹד
קְצָת עָתִיד, וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.

וְעוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁם, וְעוֹד לֹא קַל
לַחְשֹׁב מוּל הָרוּחַ
וּמְאוֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת
הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,
וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים
אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאוֹד.

כמו לאה גולדברג, שבוחרת לסיים את שירה באופטימיות, גם לנו אין ברירה. וצריך להיאחז בירוק.
הכאב עמוק, אבל התקווה עמוקה ממנו.

זהו, אין לי עוד מה להוסיף
אני גאה בכם מאוד,
אדם