השריר שלא יודע להרפות
שריר החרדה פועל אצלנו שעות נוספות, ללא הפסקה. זהו, התמכרנו
21.2.26
אני מוצא את עצמי מרענן את הפיד פעם בעשר דקות. אחרי חודשים שהאפליקציה הזדונית טלגרם נמחקה מהטלפון שלי, פתאום יש לי דחף להוריד אותה שוב. להיות בעניינים. ואז בעוד 10 דקות אני פותח אותה שוב. ושוב. לא כי באמת השתנה משהו דרמטי בעשר הדקות האחרונות, פשוט האצבע שלי כבר יודעת את התנועה הזאת בעל פה. זה כמעט רפלקס. כן, אני ישראלי כמוכם, וכמוכם, גם אני, וכולנו הישראלים חיים על הקצה, מחכים לבום, לדרמה הבאה, לכותרת שתטלטל אותנו.
אם נסתכל רגע מהצד על ציר הזמן של הדופמין, אנחנו בחתיכת מסע ארוך מאוד של דריכות מתמשכת. זה לא רק הבוקר והימים האחרונים עם הכותרות המרעישות על התקיפה הפוטנציאלית באיראן, המטוסים שמתודלקים באוויר והמסרים שעוברים בין וושינגטון לירושלים. זה הולך הרבה יותר אחורנית: בשנתיים האחרונות: מצב חירום מתמשך שהפך לשגרה היחידה שאנחנו מכירים. רגע שניה... ״נחש צפע! נחש צפע!״ ״לא אל תזריק את האטרופין! אין גז חרדל באזור!״ לפני 35 שנים: מי שגדל כאן זוכר את הריח של הגומי במסכות, את הציפייה המתוחה ל״נחש צפע״. וכשחושבים על זה בעצם, מקום המדינה: אנחנו מדינה שנולדה מתוך דרמה. השקט אצלנו הוא תמיד רק הפסקת פרסומות בין המערכות.
אני משוכנע שסופית, התמכרנו.
אנחנו עם שצורך אדרנלין כמו חמצן, וכשנהיה קצת שקט מדי בחוץ (ולא שזה קורה הרבה), אנחנו מתחילים להרגיש שמשהו מאוד לא בסדר בפנים.
למה אנחנו כאלה? איך התמכרנו לדרמה הזאת? ההסבר הפסיכולוגי לזה הוא פשוט ומבהיל ביחד, והוא נקרא מצב של דריכות יתר. כשאנחנו בלחץ, הגוף מפריש קורטיזול ואדרנלין. כשהלחץ הזה נמשך שנים, המוח שלנו מתחיל לזהות את הפיקים האלו כסימן לחיות. בלעדי ההפרשה הזאת, אנחנו מרגישים משועממים, חסרים ומהצד השני כשיש דרמה, אנחנו מרגישים ערניים ומחוברים. תוסיפו על זה שאנחנו צורכים חדשות באובססיביות אינסופית, אנחנו חושבים שאם נדע כל פרט על התקיפה באיראן, נהיה מוגנים יותר. בפועל, אנחנו רק מזינים את המפלצת שאין לה סוף ורוצה עוד רעש. זה נקרא אשליית השליטה.
טוב, תעצרו רגע!
עכשיו ממש כשאתם קוראים את הטקסט הזה, דמיינו שליח של וולט שדופק לכם בדלת... לכו תפתחו, הוא יניח בידיכם קופסה עטופה בסרט. בתוכה אין מטוסים, אין איומים ואין ״דיווחים ממקורות זרים״. יש רק שקט. שבוע שלם של שקט מוחלט. כיף אה? יופי, ועכשיו חזרה למציאות. האמת היא שבפועל מה שהיה קורה זה שרובנו היינו מנערים את הקופסה בחשדנות.
בודקים אם יש בה מטען נפץ,
שואלים מה מסתירים מאיתנו?
מסתכלים ימינה ושמאלה בדריכות.
כי בישראל, המדינה הקטנה והנפלאה שלנו השקט הוא לא מתנה, הוא חשד.
שקט אצלנו הוא תמיד ״השקט שלפני הסערה״. אנחנו פשוט לא יודעים איך לצרוך אותו כי מעולם לא היה לנו את המדריך למשתמש. וגם אם היה לנו מדריך כזה, כנראה שלא היה לנו זמן לקרוא אותו. בזמן שאנחנו בטוחים שהדריכות הזאת היא השכפ”ץ שלנו, האמת היא שבפועל היא רק השחיקה שלנו. אנחנו מאמנים את שריר ההישרדות 24/7, ושוכחים שהשריר הזה לא יודע לנוח, הוא יודע רק להתכווץ.
אני לא יודע איך נוכל לצאת מהמצב הזה אי פעם... השריר הזה כבר פועל מעצמו. כן אני מכיר את התיאוריה שזה גם מה שהופך אותנו למי שאנחנו, אני לא מתווכח, יכול להיות שיש בה אמת, בפועל אנחנו אולי לא שמים לב אבל אנחנו נטחנים פה נפשית. אז אני מאחל לילדים שלי, למשפחה שלי, לאנשים האהובים עליי ולכולכם, בריאות ושקט.
כי בריאות היא לא כמה שנים נחיה, אלא כמה מהן נחיה בלי פחד.
ושקט...
שקט הוא לא רגע בלי אזעקות,
שקט הוא הרגע שבו הגוף מפסיק להתכונן לבריחה,
וחוזר להאמין שהעולם לא עומד לקרוס בעוד דקה.
סופ״ש של שקט
קצת שקט
אדם
עוד לא שמרתם את הפלייליסט של הניוזלטר? השבוע נוסף לו קצת שקט בקופסא!