תהיה הפדרר שלנו
דני אבדיה הוא שחקן כדורסל מצוין, אבל המשימה האמיתית שלו היא מחוץ לקווי המגרש
27.11.25
אני לא יודע כמה מאיתנו ממש קולטים את מה שקורה השנה עם דני אבדיה. אתחיל באמירה פומפוזית: מעולם לא היה לנו שחקן ישראלי, באף ענף ספורט תחרותי קבוצתי, שהגיע למעמד כזה חודש מפתיחת העונה. יש ספורטאים שהם גדולים מהמשחק, ויש ספורטאים שהם גדולים מהמדינה שלהם. או ליתר דיוק, הם הופכים להיות הפנים היפות שלה. כשאומרים ״רוג׳ר פדרר״, לא חושבים רק על מכונת טניס מושלמת עם בקהנד יד אחת או סרב מושלם לפינה הזאת שאין שום סיכוי להגיע אליה כי הכדור כ״כ מדויק וכ״כ מהיר, חושבים גם ובעיקר על דיוק שוויצרי, על אלגנטיות, על שלמות. הוא לא רק ניצח משחקים, הוא גרם לעם שלם להרגיש שהוא חלק ממשהו ענק. משהו להתגאות בו.
תסתכלו על ג׳מייקה. אי קטן עם שלל בעיות לא פשוטות, אבל כשיוסיין בולט חייך למצלמה בקו הסיום אחרי עוד שיא ב100 מטר או 200, הוא צבע מדינה שלמה בצבעים של שמחת חיים, קלילות וניצחון. באותה שניה ממש הוא שלח מאות, אלפי ואולי עשרות אלפי ילדים למדוד 100 מטר, לסמן את קו הזינוק וקו הסיום עם מקל על האדמה ולהתחיל לרוץ. הכי מהר ולאט לאט להגביר.
ניקי לאודה, נהג המירוצים האגדי, לקח את הקרירות האוסטרית וחוסר הבידול הספורטיבי והפך אותה לנחישות פלדה מעוררת השתאות. הוא הדביק דורות שלמים של אוסטרים בחדוות המירוצים, עד היום יוצאים משם נהגים מדהימים וקבוצות פורמולה טובות לא פחות.
זה לא קורה סתם ככה, יש לזה שורש, מקור. המכנה המשותף לכל הדוגמאות הנ״ל שהם היו יותר מספורטאים, הם היו מגדלור של אומה שלמה. הם היו הסיפור שהמדינה שלהם רצתה לספר לעולם, והסיפור שהאנשים של אותה מדינה רצו לספר לעצמם.
עכשיו, תסתכלו עלינו. אנחנו חיים במדינה דחוסה, לחוצה, תוססת ולפעמים כואבת מדי. הציניות היא שפת האם השנייה שלנו. ובתוך כל הרעש הזה, מתחילת השנה הנוכחית העיניים שלנו נשואות מערבה, מרחק 15 שעות טיסה מכאן, אל דני אבדיה. בחור צעיר שהשורשים שלו נטועים עמוק במגרש המיתולוגי של בית זרע, אבל הכנפיים שלו נוגעות בשמיים הכי גבוהים של אמריקה.
אני חושב על זה ומודה שאולי הציפייה שלי מדני היא לא הוגנת. היא בטח כבדה מנשוא עבור כתפיים של בחור צעיר, מוכשר וחזק ככל שיהיה. אני לא רק מצפה ממנו ל-20 נקודות ומעלה למשחק או לשבירת שיא האסיסטים הלילה, אני, ואולי כולנו, מצפים למשהו אחר לגמרי. משהו עמוק יותר.
מה אתם שואלים? נורא פשוט.
אני מצפה שדני אבדיה יהיה ה״פדרר״ שלנו.
אני רוצה שכשהוא עולה על הפרקט, הוא יביא איתו עם שלם. אני רוצה שהוא יגרום לילד בנהריה או בשדרות לקום ב-03:00 לפנות בוקר לא רק כדי לראות כדור נכנס לטבעת, אלא כדי להרגיש, ולו ל48 דקות, שאנחנו חלק מהעולם הגדול. שאנחנו נורמליים. שאנחנו יכולים להיות אלגנטיים, מקצוענים ומוערצים. שיש לנו את זה. שיכול לצאת מכאן עילוי. לא רק תעשייה ביטחונית, עגבניית שרי וטפטפות. אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם מה הולך פה, לא רק בגלל שאנחנו שורדים מצטיינים, אלא בגלל שאנחנו מצטיינים.
מדינת ישראל צריכה את הרגש הזה. אנחנו צריכים דמות שתגרום לנו להזדקף בכיסא. מישהו שיזכיר לנו שמעבר לכותרות החדשות המעיקות, יש פה DNA של מצוינות שיכול להתחרות עם הטובים ביותר, להסתכל להם בלבן של העיניים, לקחת אותם לסיבוב בצבע, ולחייך.
דני אבדיה הוא שחקן כדורסל מצוין, והוא יהיה עוד יותר טוב. אבל, עם כל הכבוד לנתונים והסטטיסטיקות, מבחינתי המשימה האמיתית שלו היא מחוץ לקווי המגרש. הוא צריך להיות המקום הזה שבו אנחנו מרשים לעצמנו לחלום. הוא צריך להיות תלוי על כל קיר של כל ילד בישראל, הוא צריך להיות השגריר של הצד היפה שלנו. לתת לאומה חבוטה ומוכה משהו טוב לקום איתו ואליו כל בוקר.
אני יודע, זו משקולת כבדה, דני.
אבל אם יש מישהו שיכול להרים אותה ולגרום לזה להיראות קל, כמו ריקוד של בולט על המסלול או חבטה של פדרר לפינה הרחוקה, זה אתה.
סופ״ש נעים לכולם,
אדם